זה כדאי!
הסלבריטאית מנסה להיות ג. יפית ולעבוד עם טקטיקות שיווקיות כדי להשיג תפקיד. המחיר כמובן, יקר
"אבל זה בדיוק מה שאני עושה כשחקנית", אני מנסה להסביר לה, "אני אשת שיווק של טקסטים, מעמידה פנים. לוחשת דברי אהבה גם כשאני שונאת את הפרטנר שלי".
בדרך כלל אני מבטלת את ההצעות העסקיות של אמא שלי, למרות שבלילה, כשאני מסתובבת במיטה ומנסה לחשוב איך אני סוגרת את החודש הבא, אני יודעת שהיא צודקת. למרות שאני קוראת לעצמי "שחקנית", אני הרבה יותר משווקת מאשר משחקת. הכי אני מרגישה ג.יפית כשאני מסיימת פרויקט ומוצאת את עצמי משגרת קורות חיים לכל מקום אפשרי, מנסה לשווק את עצמי ולשכנע "קחו אותי". לא משנה מה כבר עשיתי וכמה מכירים אותי, תמיד אני מתחילה מנקודת האפס. צריכה לשכנע את המפיק, המלהקת, הבמאי והתסריטאי ש"זה כדאי". אוף, זה מעייף.
השבוע מצאתי את עצמי מבצעת שתי פעילויות שיווק אגרסיביות. שתיהן הסתיימו בהתרסקות גדולה. הראשונה היתה עם עורך תוכנית בידור חדשה, סוג של פאנל סלבריטאים מהגגים על החיים. "מין הכלאה של 'גיא פינס', 'Y בעשר' ו'סיבה למסיבה' המיתולוגית", הוא הסביר לי בהתלהבות, "אנחנו פונים לקהל של נוער. איך את עם נוער?".
"הנוער מת עליי (הדגשתי), אני מקבלת מאות מכתבים בשבוע מילדים (שיקרתי), אפשר להגיד שאני היורשת הלא מוכתרת של מיכל ינאי (הגזמתי)". אחר כך שפכתי מילים על כמה שהילדים הם דור העתיד של המדינה, וכמובן שלא אמרתי מילה על איך אני מקבלת ת'ג'ננה בכל פעם שאיזה מנוזל קטן רודף אחרי ברחוב תוך כדי צווחות של "תחתמי לי".
בעודי משווקת את עצמי כסוג של גננת, חלפה סמוך לבית הקפה שבו ישבנו חבורת בני נוער. "הנה, תראה איך הם יתרגשו לראות אותי", נסחפתי והבלטתי חזה, "זה קורה כל יום. כל היום". בעודי מתמתחת על הכיסא חלפה החבורה הקולנית מולי והס. אף מילה. אף ציוץ. אף התלהבות לא נרשמה בסביבה. "הם בטח לא זיהו אותי. אתה יודע, אני עם משקפי שמש ענקיים, בלי איפור, בלי בגדים זוהרים. לגמרי שונה מהטלוויזיה. אה-אה", זייפתי צחוק מטופש והבנתי מיד, פעולת השיווק שלי נכשלה. פעלתי בלי אסטרטגיה שיווקית.
שלושה ימים אחרי תאונת השיווק התקשרה אליי "העושקת" עם הבשורה שמהמתחרים של ערוץ הילדים רוצים לפגוש אותי לשיחה. הפקתי לקחים, הסקתי מסקנות ונערכתי בהתאם. החלטתי ללכת על שיווק סמוי. "אני באמת לא יודעת למה ילדים כל כך אוהבים אותי", הצטנעתי באוזני "המפיקה" ו"העורכת" שפגשו אותי בקפה השכונתי, "אני לא בדיוק הטייפ-קאסט של מנחת הילדים הרגילה, המתוקה והדביקה. אני עצמאית, אני דעתנית ובכל זאת ילדים אוהבים אותי". לא הספקתי לומר "עודד אמר להרים ידיים! קיץ על החוף על החוף על החוף!" וילדון מנומש התפרץ לנו לתוך הרשתית.
"נכון שאת מהטלוויזיה?", הוא שאל בלי בושה.
"נכון חמודון", עניתי.
"את שחקנית מעולה ואת נורא מצחיקה ואת גם נורא יפה וגם מגניבה", הוא המשיך.
"תודה, מתוקי! איך קוראים לך, יפיופון?", המשכתי את הדיאלוג כדי להפגין בפניהן את המיומנות שלי כשמרטפית לאומית.
"קוראים לי הראל. את יכולה להביא לי חתימה שלך? הנה תחתמי לי פה על היד", אמר ושלח את ידו. "אני אשמח לחתום לך, חמוד, אבל לא על היד. זה לא יפה ולא בריא. יש פה מפית ואני אחתום לך עלייה". שתי דקות אחרי שנעלם הילדון מהשטח התרווחתי לאחור וידעתי שפעולת השיווק עברה הפעם בהצלחה. התפקיד בכיס.
"וואו, מאוד התרשמתי ממך", פצחה "העורכת" בשבחים. "ממש כאילו משמיים הגיח לנו ילד", התפעלה ה"מפיקה", "אהבתי את הגישה שלך אליו. אדיבה, אבל לא מתיילדת ואת זה בדיוק אנחנו מחפשים". השפלתי מבט בענווה וחייכתי חיוך קל. מזווית העין ראיתי את "החמוד" עומד בקצה השני של הכביש ובוהה. התעלמתי.
"כבשת את הלב של הילד. הוא עומד בצד השני ומנופף לך", אמרה "המפיקה" עם חיוך רחב. התעלמתי. "הוא לא מנופף לה", תיקנה "העורכת", הוא קורא לה עם היד".
"הוא בטח רוצה חתימות לכל הכיתה. זה תמיד קורה איתם". ניסיתי להתעלם מ"החמוד" והמשכתי בשיווק אגרסיבי תוך כדי סקירת קורות חיי המקצועיים. בזויות העין קלטתי את המטרידן מתקרב לשולחן בצעדי ענק קטנים.
"תגידי, מתי תביאי לי את מה שהבטחת לי?", שינה "החמוד" את עורו ונבח עליי בצווחות קטנות. "חמודי, היא כבר נתנה לך חתימות ועכשיו תיתן לנו להמשיך את הפגישה שלנו בשקט", ענתה באסרטיביות אגרסיבית "המפיקה".
"אבל את הבטחת לי, אז תביאי לי", התעלם ממנה "הגמד" והמשיך לילל.
"אולי ניכנס פנימה", הצעתי בזריזות שיווקית, "יש שם יותר שקט. נוכל להמשיך לדבר".
הוא המשיך לצרוח. "תגיד לי מה את חושבת את עצמך? אם לא תביאי לי את העשר שקל שהבטחת לי בצהריים, אני אגיד אותך לאמא שלי. את תביאי לי את העשר שקל שלי!".
"אני אומרת לכם, הילדים של היום הם משהו. מלאי דמיון", פרצתי בצחוק עצבני, "חמוד, קודם כל אומרים עשרה שקלים ולא עשר שקל ואם זה מה שאתה צריך, אני אביא לך", פניתי אליו ומיד לחשתי לעורכת ולמפיקה, "מזעזע מה שקורה במדינה שלנו עם העוני. תראו מה זה מוציא מהילדים". "את הבטחת לי בבית שתביאי לי, אז תביאי לי עכשיו עשר שקל!", הוא המשיך לצרוח ובאותו הרגע ידעתי שמנחה בערוץ הילדים כבר לא אהיה ושבפעם הבאה כשאני משווקת את עצמי עדיף שזה יהיה בלי הילדים של השכנים.
מחר יש לי אודישן נוסף, איזה פאנל סלבריטאים מקשקשים על "האלופה" בערוץ הבידור עם מיכל אמדורסקי. אני חייבת לשווק את עצמי בחוכמה, אחרת אני בבעיה ושוב בלי עבודה. אולי אני באמת צריכה עבודה רגילה ויציבה. מעניין אם לג.יפית יש עוד בן שאפשר לחתן ולקבל בזכותו אחלה עבודה?
נ.ב. וכאילו שלא היה לי שבוע מספיק נורא, בליל הסדר אני אצל המשפחה של "הקרייריסט".
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
