שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בסרט הזה כבר היינו

    עם כל הרצון הטוב, "ללא גורל", לפי ספרו של אימרה קרטש, הוא עוד סרט שואה שלא מציע אמירה מיוחדת. שמוליק דובדבני לא התרשם

    "ללא גורל", לפי ספרו האוטוביוגרפי של זוכה פרס נובל, ההונגרי אימרה קרטש (ראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד"), הוא "עוד" סרט שואה שאינו מעלה ואינו מוריד. כל כולו אומר חגיגיות וחשיבות עצמית, כאילו לא ניתן לצפות בו שלא בנוכחות ראשי מדינה ונשיאים. הסרט, שעניינו מסעו של נער יהודי מבודפשט לבוכנוואלד – ובחזרה, מייצר אסתטיזציה של הזוועה, כאשר כוונתו של מושג פרובוקטיבי זה היא כאן לסדרה של דימויים "מזעזעים", שאמורים לרדוף את הצופה גם אל מחוץ לאולם הקולנוע. אבל קשים ככל שיהיו, ייצוגה הקולנועי של השואה אינו מסתכם בכך. ייצוגה הפילמאי של השואה פירושו, קודם כל, דיון בגבולות הזיכרון האנושי, וביכולתו של הקולנוע להתמודד עם עבר שאינו ניתן לייצוג. מבחינה זו, יצירתו המונומנטלית של קלוד לנצמן, “שואה", כבר סיכמה את העיסוק בנושא, שכן היא כמו באה לערער על עצם האפשרות של דימוי חזותי לייצר עדות כלשהי על מה שהיה.

     

    ואכן השואה מעולם לא נראתה יפה יותר. זהו סרטו הראשון כבמאי של הצלם ההונגרי לאיוש קולטאי, מי שצילם בעבור אישטוואן סאבו את "מפיסטו" ו"להיות ג'וליה", בין השאר, וגם ההפקה היקרה ביותר שידע הקולנוע ההונגרי מעודו (תקציבו עומד על 13 מיליון דולר, ומופיעים בו כ-140 שחקנים וכ-500 ניצבים). האכזריות והסבל נמהלים פה בציוריות של התמונה ובעיצוב המוקפד והמואר לעילא של הפריים, עד שלצופה אין בעצם ברירה אלא להתפעל – ממש כך – מהדקורציה המרשימה של אובדן צלם האנוש. התוצאה היא, שסיפור ההישרדות של גיורי בן ה-14 (הופעה מרשימה בהחלט של הנער מרסל נאגי), שהופך לנגד עיני הצופה לעור ועצמות, נדמה כמעט שולי. ודאי בהשוואה לצבעי האפור-כחלחל, שמייצרים את החוויה של ההשמדה והמחנות.

     

    הצרה היא, ש"ללא גורל" מתנהג כאילו לא היו "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן" לפניו, אבני דרך בהתייחסות הקולנועית לשואה. כמו סרטו עטור האוסקרים של פולנסקי, גם הוא נפתח בתיאור שגרת חייה של הקהילה היהודית, הפעם בבודפשט, המופרת כאשר בניה מסולקים למחנות הריכוז. הנער גיורי נע ממחנה למחנה, שורד, ועם תום המלחמה מתעלם מעצתו של קצין אמריקאי (הבריטי דניאל קרייג דווקא, ג'יימס בונד בשבילכם), ושב אל משפחתו בבודפשט. אך מה לעשות שהתסריט (שכתב קרטש עצמו) לוקה באקספוזיציה ארוכה ומייגעת, ותיאורי המחנות – מבהילים ככל שיהיו – נדמים, במחילה, שגרתיים ומוכרים מעשרות סרטי שואה, מוצלחים יותר ופחות, שכבר נצפו בעבר. קשה אף לומר, שהסרט מציע איזושהי אמירה יוצאת דופן או עיצוב דמויות מאתגר – אלא אם הסצנה ההיא, שבה מניע גיורי המורעב את לסתותיו, בתנועות בליסה אטיות, נוכח מראהו של קצין גרמני שמן הטורף את מזונו בחזירות, יכולה להיחשב "מאתגרת".

     

    "ללא גורל" – שמגיע לאקרני ארצנו מלווה בהדי סקנדל מקומי, כאשר חברי מועצת הקולנוע החליטו להקציב לו תמיכה בסך 1.2 מיליון שקל משום שיש לו "חשיבות לאומית", אף שלא מדובר בסרט ישראלי – הוא, עם כל הרצון הטוב, סרט שהתגובה לו מסתכמת במשיכת כתף אגבית. ארוך, כבד ולא מאוד יוצא דופן, גם הוא סרט חובה לכל יהודי באשר הוא, לכל אדם באשר הוא אדם, ועוד בלה-בלה-בלה שכאלה. האם הוא גם סרט טוב? - ודאי וודאי שלא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים