אנחנו התחלנו את המסורת של מכבי חיפה

מכבי חיפה חוגגת את האליפות העשירית שלה. אין מה להשוות בכלל בין האלופה הנוכחית לבין הקבוצה בה שיחקתי ושזכתה באליפות הראשונה בתולדות המועדון. בקבוצה שלנו בזמנו לא שיחקו זרים. ה"זרים" היחידים היו ציון מרילי שהגיע מהפועל ירושלים וזאהי ארמלי משפרעם. זו היתה קבוצה שנבנתה אך ורק על שחקני בית. שמונה שחקנים היו עולים בשנה מקבוצת הנוער לבוגרת, בגלל הנסיבות.

באותן שנים מכבי חיפה היתה בקריסה. היא כמעט ירדה מהליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עלינו לליגה הלאומית והבכירה בשנת 1981 ואז החלה הפריצה. התגבשו כל השחקנים שעלו מהנוער, ביניהם רוני רוזנטל, רפי אוסמו, אלי כהן, גבי אמסלם, אברהם אבוקרט ואיתן אהרוני, אחר כך הצטרפו משה סלקטר ואבי רן. נוצר תלכיד נהדר.

רוני רוזנטל לובש ירוק. תלכיד נהדר (צילום: יוסי רוט) 

בשנת 1983 הגיע שלמה שרף שהיה כבר אז מאמן מנוסה, הוא היה האיש הנכון שהוציא אותנו מהקטנוניות של קבוצה 'נחמדה' מהפרובינציה. אני לא חושב שאם היה בא מאמן אחר היינו זוכים באליפות. אימנו לפניו מאמנים אחרים וזה לא ממש תפס. שרף הוא אחד שקורא נכון את המפה והוא נטע בנו את האמונה שאפשר לעשות את זה, בזמן שאנחנו רצינו רק להישאר בליגה.

באותה עונה עשינו מהפך גדול כשמחזור אחד לסיום הליגה עברנו בטבלה את בית"ר ירושלים שכבר הוליכה ב-13 נקודות הפרש מאיתנו. אני מתוודה, לא היינו זוכים באליפות אם הליגה היתה נמשכת מחזור אחד נוסף. הלחץ היה אדיר. היינו שחקני בוסר, הכל היה בשבילנו חדש ולא היינו רגילים ללחץ כזה.

אני לא אשכח את השבוע שלפני המשחק המכריע והאחרון מול מכבי רמת עמידר בקרית אליעזר. בקושי ישנתי באותו שבוע. זה שבוע לחוץ שלא ניתן לתאר עד כמה. שיכנו אותנו במלון 'דן כרמל' כדי לנתק אותנו מכל מה שקורה בעיר, דבר שהיה קשה. העיר חיפה הייתה באקסטזה לקראת המשחק. עמדנו לפני רגע היסטורי שלא ממש ידענו איך לאכול אותו בגלל חוסר הניסיון שלנו. אני זוכר שמהגג של המלון ראינו שהאצטדיון מלא כבר משעה 11 בבוקר.

אני מודה לאלוהים שניצחנו כי היה קורה אסון אם לא היינו מנצחים. היה פשוט טירוף. הגדרות נפלו, אנשים נכנסו בלי כרטיסים, מי שרצה נכנס, אי אפשר היה לקרוע את הביקורת בכרטיסים מרוב העומס, כולם רצו להשתתף בחגיגה ההיסטורית. אני לא זוכר את קרית אליעזר מלא כמו באותו יום, אי אפשר היה להכניס סיכה. אי אפשר היה לעצור את השמחה בסיום, הקהל פרץ לדשא בטירוף כשהוא מפיל את הגדרות.

בהשוואה להיום, קשה לשחזר את החגיגות ההן כי אז אליפות בחיפה היתה דבר ראשוני, מה שאי אפשר לומר על מכבי חיפה של היום. היום אין מתח כי אין קבוצות טובות. אז היו הרבה קבוצות חזקות שהפער ביניהן היה קטן. לא היה פער כספי רציני בין הקבוצות. אז בקושי קרה ששחקן עבר מעיר לעיר. מעבר לקבוצה אחרת נחשב לסוג של בגידה. היום שחקנים מנשקים את הסמל אחרי שמבקיעים שער ושבועיים לאחר מכן מחליפים קבוצה.

כבר אז רצינו שכל מה שעשינו יישאר בחיפה. רצינו להעביר את המומנטום מהתל אביבים שהוגדרו "העשירים" ו"הסנובים". אפשר לומר שאנחנו התחלנו עם המסורת שנמשכת עד היום. אנחנו בנינו את השלד של מכבי חיפה של היום, זרענו את הזרעים לפירות שמכבי חיפה קוטפת היום.

היינו קבוצת התקפה אדירה, אפשר לומר שהקדמנו את תקופתנו. השקענו המון ואני לא חושב שיש קבוצה שמשחקת כל כך התקפי כמו שאנחנו שחקנו אז, גם לא מכבי חיפה של היום. אני שמח לראות היום את מכבי חיפה שולטת בכדורגל הישראלי, אני מאחל להם שייקחו עוד עשר אליפויות, שלא יוותרו על ההגמוניה שלהם בכדורגל הישראלי וטוב שכולם רוצים להצטרף למכבי חיפה. זה היה הדבר שעליו חלמתי כל השנים.