עזבו לימודים, מי בא לתאילנד?

"בשמונה עשר ימי מסע תִלמד יותר מאשר בשמונה עשר ימי בית ספר", כך פסקה מנהלת בית הספר של מתן כשהסכימה לשחרר אותו מן הלימודים לתקופת הטיול. ואכן, למתן בן השמונה וגם להוריו המתינו לקחים וחוויות אינספור במסע בתאילנד. את השבועות שבילינו בה אפשר לתמצת בהגדרה שעליה מסכימים הכל: במסגרת משפחתית, תאילנד היא ארץ המבוא הנוחה ביותר להיכרות עם תרבות המזרח, גם אם חלקים נרחבים שלה נפלו קורבן למסחור תיירותי. בעצם, דווקא בגלל התשתית התיירותית הנוחה והזולה, זהו המקום שבו גם ילדים יכולים להיחשף לחוויות בלתי נשכחות בלי להתמודד עם מכשולים בריאותיים ולוגיסטיים כמו באזורים אחרים של המזרח הרחוק.

בנגקוק (Bangkok) מרתקת ביותר למבוגרים, אבל לילדים היא עלולה להיות רועשת מדי ואפילו מאיימת. בירת תאילנד עשתה למתן מה שמחנכות רבות לא הצליחו לעשות: הוא השתתק, המום מהדוחק, מהרעש ומהריחות. הוא הרגיש נוח הרבה יותר בטיולים מחוץ לבירה, ובעיקר בשווקים הצפים.

שינוי מרענן: השוק הצף (צילום: נפתלי הילגר)

השוק הצף הגדול (וגם המתויר) ביותר הוא דאמנֶן סאדוּאק (Damnoen Saduak), השוכן כמאה קילומטר מבנגקוק (אפשר להגיע בסיורים שמארגנים בתי מלון וסוכנויות). השינוי המרענן לעומת בנגקוק בולט לעין ולאף: במקום לפלס דרך בטוק-טוקים מטרטרים בין עננים של עשן מכוניות, שטנו בקאנו דרך אינספור תעלות אל השוק השוקק. אף שהשווקים הצפים והססגוניים הפכו כבר מזמן לאטרקציה, הם עדיין שומרים על צביון מסורתי שכפתה המציאות: במָקום שמכוניות אינן יכולות לנוע, סירות קאנו הן התחליף היעיל ביותר לעבור בו בין בתי העץ ולהעביר בו סחורות. המונופול על ניווט הסירות העמוסות שמור לנשים.

העיר העתיקה צ'יאנג מאי (Chiang Mai) מוקפת חומה ותעלות מים. היא משתרעת על כ-1.5 קילומטר רבוע בלבד, ומספר התושבים הגדול, בתוספת התיירים הרבים, יוצרים ערבוביה צפופה של הולכי רגל ומכוניות.

אפשר להתחיל את הסיור בוואט צ'יאנג מאן (Wat Chiang Man) שבכניסה הצפונית לעיר העתיקה, המקדש שממנו פיקד המלך על בניית העיר בראשית המאה ה-13. במרחק הליכה משם נמצא המקדש הגדול ביותר של צ'יאנג מאי, וואט פרה סינג (Wat Phra Sing). מומלץ במיוחד לבקר בספרייה העתיקה שהוקמה במקדש במאה ה-14.

אם עוד לא איבדתם כמה מבני המשפחה, כדאי לחזור למלון, לנוח מעט ולהתכונן לטיול בשוק הלילה, חוויה מרשימה, שלא רק הילדים יתלהבו ממנה. באופן פרדוקסלי, דווקא התיירות תרמה כאן לשימור מקצועות עתיקים שבנסיבות אחרות היו נבלעים במהפכת הפלסטיק. הודות לביקוש למזכרות "אותנטיות", שוב פורחים עסקיהם של מגלפי תמונות עץ, אורגי שטיחים, צורפים ונפחים. גם שוק הטקסטיל, ובעיקר ההיצע הגדול של בדי משי, מושכים קונים רבים. מתן למד מהר מאוד שעמידה על המקח בשילוב מנת חן מאטים את קצב החיסול של דמי הכיס שקיבל לקראת הנסיעה: ממונו לא אזל גם אחרי מסע קניות של מתנות לכל חבריו שנותרו על ספסל הלימודים.

מי שמתעייף מסחיבת השקיות עמוסות המזכרות יוכל לשבת באחת מאינספור המסעדות שברחבי השוק. מי שאוהב מטעמים תאילנדיים מתובלים היטב – זה המקום. מתן העדיף סוכריות ג'לי בטעם ליצ'י.

גולת הכותרת של הטיול בתאילנד, לפחות לדעתו של מתן, היתה הביקור בחוות הפילים מה סה (Mae Sa) שליד צ'יאנג מאי. במקום מציעים טיול של כמה שעות על גב פילים בשבילים החוצים יער ונחלים. מתן התיישב על ראש הפיל וגילה שהזיפים המעטרים אותו מזכירים את החיסונים שקיבלנו לפני הנסיעה. בסופו של טיול צבר מתן ביטחון רב מספיק כדי לקפוץ מגב הפיל אל מי הנחל ולשחות בצד החיה הענקית בלי שמץ של פחד.

כשחזרנו לחווה חיכה לנו מופע פילים. המבקרים מתלהבים מתעלולי הפילים, אבל אני לא לגמרי משוכנע שהפילים לא היו מעדיפים לשוב לתפקידם המסורתי בחקלאות. האיכרים החליפו את הפילים בטרקטורים והחלו לאמן אותם במשימות פופוליסטיות. כחודשיים של אימונים דרושים לפיל כדי לבעוט בכדורגל בעוצמה ובדיוק שהיו הופכים את בני סכנין לאלופי המדינה. אבל לא רק כדורגל בראש שלהם: כמה פילים הפכו לציירים בעלי מוניטין בינלאומיים. לא כולם רוצים, לא כולם מוכשרים, אבל פיל בעל כישרון אמנותי ילמד בתוך יומיים את רזי השימוש במכחול. יצירותיהם של הפילים התאילנדיים תלויות בגלריות ברחבי העולם ונמכרות גם באינטרנט.

צפון תאילנד אינה רק פילים, סירות וקניות, אלא גם - ואולי בעיקר - נוף הררי שופע צמחייה. זמן איכות למבוגרים? תלוי בהעדפות הילדים ובטווח ההתפשרות של המבוגרים. הנופים פחות דיברו אל מתן, ולכן ניסינו לשלב את הנאותינו: ביקור בחוות פילים קטנות בדרך, שחייה בנחלים ובבריכות מפלים, ביקורים במקדשים נוצצים. את כל אלה מצאנו בשפע באזור שבין צ'יאנג מאי למה הונג סון (Mae Hong Son) שבאזור הגבול עם מיאנמר (בורמה). בכל מקום מצאנו בקלות מקומות לאכול וללון.

רק על אטרקציה אחת שראינו היינו מוותרים: בכפר באן נאי סוי (Ban Nai Soi) של שבט פאדונג (Padaung), שנשותיו מכונות "ארוכות הצוואר", חיים בני השבט כחיות מחמד ומנהלים חיים מסורתיים כביכול בפני רבבות התיירים. נשות השבט מותחות את צוואריהן בסלילי מתכת, מסורת שהולכת ונעלמת בכל מקום אחר. הכניסה לכפר בתשלום, ואנשי השבט כבר החלו לדבר עברית.

המקום הפסטורלי שהתחבב עלינו באזור יותר מכל הוא הכפר פאי (Pai) המציע מגורים בבקתות מעל לנהר, שלווה, מסעדות נעימות עם תפריט מגוון ונוף הרים שמזמין לטרקים. בזכות המפלים ובריכות המים החמים הפך הכפר לבסיס מועדף לטיולים באזור.

אחרי כעשרה ימים באזור הצפון טסנו מצ'יאנג מאי לפוקט (Phuket). מי שאוהב עיירות נופש הומות, חיי לילה, בתי מלון מודרניים וחופים עמוסי תיירים – מקומו בפוקט. אנחנו הפלגנו משם לקו פי-פי (Koh Phi Phi), אחד האיים הטרופיים הקטנים והיפים בתאילנד (האי מורכב משני איים: קו פי-פי דוֹן וקו פי-פי לֶה).

אפשר לסייר בכל האי עוד לפני ארוחת הבוקר ולשכור סירה לטיול יום באיים אחרים. מציעים כאן קורסי צלילה, מסעדות מפתות בכל שעה, אבל בעיקר אפשר למצוא באי שקט ושלווה. תושבי האי ששרדו את הצונאמי מיהרו לשקם את ההרס, לא רק כדי להמשיך בעסקי התיירות, אלא גם כדי לקבוע עובדות בשטח, לפני שהפקידים בבנגקוק יצליחו להגשים את תוכניותיהם: הפיכת האי לאלדורדו לשועי עולם, אי שבו אין מקום לתושבים הוותיקים ולעסקי התיירות הפשוטים שלהם.

הנאתנו היתה מושלמת. כל אחד מצא את גן העדן האישי והמשפחתי שלו. חפצי קנתה לה חברים במסעדות שהסכימו לשתף אותה בסודות המתכונים התאילנדיים. אלו הסבו לנו המבוגרים עונג רב ולמתן גרמו בעיקר לשתות מים. אל דאגה, גם פיצה בנמצא. מתן נהנה מחופש תנועה כמעט בלתי מוגבל באי הקטן שבו קשה ללכת לאיבוד. בסיורים בשוק הוא שכלל את יכולת המיקוח שלו מעל ומעבר למצופה: במהלך השבוע הוא תמרן בין המסז'יסטית שהציעה לו נישואין ובין מוכרת שלִבּה נכמר כשלמתן נגמרו כל המספרים שידע באנגלית, והוא החל לאלתר בכתיבה על החול את הצעת המחיר ה"בהחלט סופית" שלו.

לקח אחרון לסיום: הקושי הגדול ביותר של המסע המתין בבית, בהתמודדות עם הגעגועים המתמשכים לנופים, לאנשים, וכמובן לפילים. הרשמים שצברנו גורמים לכולנו לחלום בלי הרף על המסע הבא.

• הכתבה פורסמה במגזין "מטיילים" מבית "מסע אחר "