שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עין חילה: מעיין קטן בסבך שפלת ירושלים
    כמה יפה הוא עין חילה, באפיקו של נחל מאיר בשפלת יהודה. יפה לא פחות החניון הצנוע שהתקינה לצידו קק"ל, לטובת המטיילים. ומה לא יפה?

    באחד מימות החורף היפים, שהרי אין יפה מחורף אצלנו, שוטטתי בגבעות הירוקות של שפלת ירושלים. התמוגגתי אז מקרקוריהם המתרגשים של עוּלי העורבנים וגם מוורדותן החמימה של הרקפות שהתנחשלו מתחת לצמרות עצי החורש והיער ברכינת ראש, כחומלות על האבנים המהדקות את פקעותיהן התפוחות. הלכתי שם גם מסיבות של מרדף שנתי, בלתי ניתן לכיבוש, אחרי השקדים הפורחים, כאילו כל מילות השיר "בארץ אהבתי השקד פורח" קמו מול העיניים וקיבלו צורה ובשר וריח וצליל, שאין בדרך כלל למילים של שירי מולדת מן המניין.

     

    באותן שעות זוהרות של בוקר נקלעתי אל הסבך האפלולי של עין חילוּה באפיקו של נחל מאיר, זה שאני מכיר עוד משנים שהייתי מטלטל תינוקות של בית

    רבן ומבלבל את דעתם בסיפורי הבל חינוכיים להחריד. משמצאתי עצמי שם כמעט בבדידותו של סגפן, שרוט בחבקיו של פטל, נח ליד המבנים העתיקים שאבני גזית שלהן גדולות וסתומות, הייתה זו הפעם הראשונה שסימן שאלה ניקר בראשי: ניחא ששינו את שמו של הנחל מ"א-טחן", סירבו לתרגמו ל"נחל הטוחן" וקראוהו נחל מאיר (על שמו של הרב מאיר בר אילן) – אך על שום מה ולמה נטלו את השם עין אלח'ליל, כלומר מעיין אברהם, ידיד האלוהים, ועשוהו בעברית נפוחית "מעיין הפחד"? שם נואל מזה לא היה יכול כלל להינתן לפינת חמד קסומה בלב הגבעות הרכות של השפלה.

     

    מים רבים זורמים באפיק מתחת לנקודת הנביעה. היא עצמה אמנם מכוסה בסבך מגן, אך המים הזוחלים מתחתיו ניגרים צלולים וזכים, מרככים את מדרך הרגל ומותירים את חותמם הבוצי בנעל ובלבוש. כדי להגיע אליה יש לאווש בדשא הבוצי, על שטיחים קטנים של כרפס בצות חריף לטעם ורענן למגע, מתחת לשדרה ארוכה של ערבות נחל שמשתרגות אלה באלה. עדרי צאן יהודיים כשרים לוחכים את אוכלם בין המים ושדות העשב הרחבים באגנו של נחל נחשון, ונוקדים בדואים מנהגים אותם וקוראים לאותם מקומות ואדי עלי....

     

    מקומות מושב סדורים ודיפוני אבן נאים שהכשירה הקק"ל לא הרחק מכאן בצניעות נדירה, מייפים את המקום ומרחיקים את עוברי האורח האקראיים מן האפשרות המזיקה לשרוף חיות מתות ופגרי ציפורים בקרבה מסוכנת למעיין. שלטים על הדרך מספרים ביובש כלשהו את עלילת המקום בימי המלחמה הגדולה על עצמאותנו, ומעשה שהיה כך היה: ממש עם "פרוץ המדינה" חסמו המיליציות הלוחמות הפלסטיניות את הכביש לירושלים, ליד ביר אלחילו (הוא שמו הקודם של באר חילה, ממש מתחת לגבעת המנזר בלטרון. ואגב, גם כאן סורסה המשמעות המקורית של שם הבאר מ"מתוק" ל"פחד"). כיוון שכך, ניסו לוחמי חטיבת גבעתי לעקוף את החסימה ולהעביר לירושלים בדרך עוקפת משאית עם תחמושת וציוד. את המשאית ליוו שני משורייני "סנדביץ'", אותם כלי רכב ממוגנים בשני לוחות פלדה וביניהם לוח עץ, אשר אנשיהם חירפו נפשם במלחמה ההיא כדי לקיים את הקשר עם העיר הנצורה.

     

    מהלכה של הדרך העוקפת – דרך ואדי א-טחן וואדי אלעבד, הוא נחל בורמה היום – נחסם אף הוא על ידי הלוחמים הפלסטינים בעין אלח'ליל, ואף מוקש. המשאית ניסתה לפרוץ את המחסום, ומובן שהמוקש הרס את התוכנית הנועזת הזו. בלית ברירה העביר משוריין בודד את מטען המשאית לידיהם של לוחמי הפלמ"ח אשר גלשו לצורך העניין מהכפר בית מח'סיר (היום בית מאיר).

     

    את שיירת המשוריין הבודד המפוארת הזו כינה הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, בשם "שיירת היתום", וכך גם נכנס ה"איל" הבודד הזה – זה היה כינויו אז ברשתות הקשר של המשוריין המאולתר – לדפי ההיסטוריה של הקרב על ירושלים.

     

    הדרך העוקפת גם זכתה לכינוי "דרך האיילות", רק משום שהקשריות לא התחשבו ברזי השפה העברית, שבה ריבוי של "איל" הוא "אילים" ולא "איילות". למי זה בדיוק משנה? ממש לאף אחד. העיקר שההיסטוריה לצידנו...

     

    איפה זה

     

    במפת הטיולים וסימון השבילים "מבואות ירושלים" (מס' 9). המעיין והחניון הקטן והמסודר שלידו נמצאים בצד דרך העפר המסומנת בצבע שחור, כ-2.5 ק"מ ממזרח לנווה שלום, בפאתי פארק רבין. הדרך עבירה לכל כלי רכב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה מרוז,החברה להגנת הטבע
    גבעות לטרון. כך סורסה משמעותו של באר חילו
    צילום: דפנה מרוז,החברה להגנת הטבע
    מומלצים