ויווה לדיווה!
הסלבריטאית הצטרפה להפקת פרינג' ומצאה את עצמה הופכת לדראג קווין ממש לא עליזה
הסיבה העיקרית שבגללה לא הסכמתי עד היום להשתתף בתיאטרון פרינג' היא העובדה שחוקי הפרינג' מעודדים חוסר תקשורת עם הקהל ואני, כידוע, זונה של קהל. הפרינג' הוא עולם סגור בפני עצמו וככל שההצגה בו פחות מתקשרת, כך היא נחשבת ליותר איכותית. ככל שההצגה עמוסת צלילים לא רצוניים ומתובלת בקטעי תנועה ועירום, יש סיכוי שמישהו בעיתון "הארץ" יכריז בפני חמשת קוראיו שמשהו מעניין מתרחש בדרום תל אביב.
אז כמו שכבר סיפרתי לכם, למרות שמעולם לא עשיתי פרינג', הסכמתי להיגרר להרפתקה הזו אחרי ש"כוכבת הטלנובלות בדימוס" הכירה במאי ישראלי מלונדון, שהחליט לעשות עלייה אמנותית עם מחזה על שתי חברות שנוסעות לטיול אופניים באירופה ומתאהבות זו בזו.
"זה הר ברוקבק - הגרסה הנשית", הסבירה לי הלשעברית בהתלהבות אחרי שסיימתי לקרוא את המחזה בפעם השלישית ולא ממש הבנתי אותו. יומיים אחרי היא התקשרה מאושרת לבשר: "התקבלת! את ואני עומדת לשחק את אנה ומאריאן, החברות הטובות באירופה".
"מה זאת אומרת התקבלתי? היה אודישן ולא הודיעו לי?", הרמתי גבה למשמע המילה הקדושה שאני שומעת לעיתים כה רחוקות.
"התפקיד שלך!!!", היא צהלה כאילו שקיבלתי את התפקיד הראשי הנשי ב"השיר שלנו 3" לצידו של רן דנקר, "דיברתי עם הבמאי, עשיתי לו גוגל, הראיתי לו תמונות וקורות חיים שלך והורדתי באימיול פרק אחד מהסדרה הקודמת שלך והוא אמר שהוא רוצה אותך". פלאי הטכנולוגיה.
24 שעות אחרי הבשורה המשמחת מצאתי את עצמי במקום הרבה פחות משמח, דירת חדר תת קרקעית חנוקה ומעופשת בפלורנטין, שמשמשת כחדר חזרות מאולתר בבקרים ודירת ההוללות לפיתוי קטינים על ידי הבמאי בלילות.
"אם ההצגה תתקבל לאחד מתיאטראות הפרינג', נקבל מהם חדר חזרות. בינתיים נסתפק בזה", פתח את הקריאה המשותפת שלנו "השמנמן", במאי באמצע שנות ה-40, שעל פי המראה הפלסטי שלו הספיק לעבור עד היום לפחות שתי מתיחות פנים, פיליניג עצבני, שיזוף חודרני ותלישה אלימה של הגבות, מה שמקנה לו הבעה כללית של הלם.
אחרי שהציג את עצמו במשך חצי שעה והשתמש יותר מדי פעמים במילה "אני", התחוור לי שהבמאי המהולל שלנו מתמחה בבימוי מופעי דראג קווינס במועדוני גייז בלונדון ("אני ביימתי את 'דיים דיקסי' ו'מיס הורני' באחד המופעים היותר מדוברים בסוהו של לונדון") ומשלים הכנסה בחלטורות לקהילה היהודית בבריטניה ("בשנה שעברה כתבתי וביימתי את ההצגה '57 שנות עצמאות ב-57 דקות', מחזמר על תולדות מדינת ישראל שהיה היוג' תינג").
רציתי לקום וללכת, אבל בגלל ששקעתי בכורסה הקרועה שעליה התיישבתי בדירת המסוממים שהבמאי שוכר בשקל ו-90, לא יכולתי לזוז ורק זייפתי חיוך גדול של שמחה. החלטתי לזרום עם ההרפתקה. אחרי הכל, זה לא שיש לי משהו יותר מסעיר מזה לעשות בימים אלה.
"היום נעבור על המחזה ביחד, נכיר אותו מקרוב וזאת גם תהיה הזדמנות מעולה בשבילי להכיר אתכם קלוסר", אמר "השמנמן" ומיד שלף שני עותקי מחזה כרוכים בקלסר אדמדם ובתוכו בקושי ארבעה דפים.
"מה קרה למחזה? הוא בדיאטה?", הופתעתי לגלות שהמחזה שקראתי כמה ימים קודם לכן הצטמק לכדי רבע ממה שהיה, "בעקבות הצלחת '57 שנות עצמאות ב-57 דקות' החלטת לעשות לנו 'שתי חברות מסביב לאירופה בארבע דקות?", שאלתי. אותי זה הצחיק. אותו לא.
"דרלינג, את הציניות אני מציע שנשאר אאוט אוף היר, אוקיי?", הוא הרצין ובהה בי (ואולי סתם נפל לו העור מההשתלה האחרונה).
אחר כך הוא הסביר ברצינות תהומית, תוך כדי שימוש בהמון תנועות ידיים, שאחרי מחשבה והתייעצות עם הכוריאוגרף של המחזה הוא החליט לחתוך מילים וללכת על כיוון יותר אמנותי.
"כמה אמנותי?", שאלתי בחרדה, משתדלת שלא להישמע צינית.
"החלטתי להפוך את זה למופע מחול. הבנתי שהקטע של הריקוד חזק עכשיו בישראל וחשבתי שזה יותר נכון להביע את הדמויות בתנועה. כמעט בלי מילים. ניתן לרגש להביע את עצמו".
"הכוכבת בדימוס", שחולמת כבר הרבה זמן להשפיל את עצמה ב"רוקדים עם כוכבים 2", התעוררה לחיים וזרחה מהתרגשות. אני התלהבתי הרבה פחות. בעיקר כי הפעם האחרונה שרקדתי היתה אי שם ב"מעגל הנשיקות" של ו' 3 וזה לא היה ממש מוצלח.
"השמנמן" נעמד במרכז החדר, הפעיל טייפ דאבל קאסט שנת ייצור ממזמן, השמיע לנו מוזיקת רקע לסרטי פורנו ולחש: "דמיינו שאתן באירופה, דמיינו שאתן נוסעות על אופניים. דמיינו את מה שהדמויות שלכן רואות".
עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין את כל מה שהוא אמר, אבל הדבר היחיד שראיתי מול העיניים שלי היו הביקורות שמחסלות לי סופית את הקריירה. כשפתחתי חצי עין ראיתי את "השמנמן" מפזז לו בחדר עטוי צעיף ורדרד, עובד על תנועות חושניות כאילו היה מתעמלת רומנייה באולימפיאדת החורף.
"בואי אליי", הוא לחש כשקלט אותי פוקחת עין, "תני לעצמך להשתחרר. תוציאי את הנשיות שלך החוצה. תביעי את עצמך דרך הריקוד". חזרתי לעצום עיניים. רציתי לדמיין את האופניים באירופה, את הביקורות הנוראיות, כל דבר רק לא לראות את "השמנמן" המפזז.
"תרקדי. תביעי את עצמך!", הוא יילל לצלילי המוזיקה ועטף אותי בפיסת הבד הוורודה שלו, "תנועי! מוב יור סלף! שואו מי סקס!".
בזמן שהתרכזתי בלהיות נבוכה (לראשונה זה הרבה מאוד זמן), "השמנמן" מיהר להקים את "הכוכבת בדימוס", להזיז אותה ולדחוף אותה לכיווני. "תרגישו אחת את השנייה! לאב!!!", הוא צווח, "לאב!!! פאשן!!! אתן רוצות אחת השנייה, אתן נחשקות!".
הוא הניח עליי את הצעיף הוורוד ופקד "מוב!!! דאנס!!! לאב!!!, תרימו ידיים לצדדים בהתלהבות". הלשעברית, שחשבה שהיא סוג של אליענה בקייר, התחילה לנוע באגרסיביות כאילו אחז בה דיבוק. ואני? נעמדתי בחדר עטופה בצעיף ורוד, מסתכלת על בית המשוגעים שמסביבי וקלטתי שהפכתי בלי להתכוון לסוג של דראג קווין. גברותיי ורבותיי, הנני "מיס סליזי סלבריטי". המשך, כנראה, לא יבוא.
נ.ב
אני צריכה להציע לדרסט הפקות להביא את הדמות הלסבית החדשה שלי להופעת אורח עם הטרנסג'נדרית של "האלופה".
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
