שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העיר האבודה של תל השומר
    כל חייל היה שם לפחות פעמיים, אבל לא ידע שהוא נמצא בשטחה של עיר וילות שמעולם לא קמה. שם, בתל ליטוינסקי, לימים תל השומר, נרקם החלום הבורגני האירופי, עד שקטעה אותו מלחמת העולם השנייה

    רחוב קטן הצמוד לרחובות מנדס ווגילגסדיים בתל השומר, היום רמת גן, הוא השריד האחרון לעיר הגנים שאמורה הייתה לקום בפאתי תל אביב. כל מה שנשאר מהחלום ההוא זה שלט הרחוב הקטן, שעליו נכתב: "רחוב האחים ליטוינסקי, מייסדי תל ליטוינסקי, תל השומר וחלוציה".

     

    הרחוב ההולנדי ולמעלה מ-40 הפיקוסים הנפלאים הנטועים לאורכו ומשני צידיו הם בני גילם של נבחרי תנועת הגימלאים, וכך גם שני עשרות הבתים. כל האזור מסביב, בית החולים תל השומר, בסיס קליטה ומיון על שמו של הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, ארכיון צה"ל, שכונת קריית קריניצי, שדרת הברושים, וגם השטחים שעדיין נותרו בבתוליהם, היה אמור להיות זרוע בווילות, רק וילות, עם בתי ספר, מתקני ספורט, בתי קולנוע ותיאטרון.

     

    מלחמת העולם השנייה היא ששיבשה את כל התוכניות והחריבה את החלומות. רוב אדמותיה של עיר העתיד הופקעו על ידי הבריטים, ותל ליטוינסקי, העיר שהייתה אמורה לשאת את שמו של אבי המשפחה, איל ההון יעקב אלחנן ליטוינסקי, נשארה בתיקי המתאר. שם המקום שונה לתל השומר, להנצחת ארגון השמירה הראשון שפעל בארץ ישראל, והיום הוא בעיקר קומפלקס צבאי ובית חולים.

     

    במרכז הרחוב היחיד שהספיקו להקים בתל ליטוינסקי ניצב בית מספר 13 של צעיר האחים, ריימונד, הוא ראובן, רווק מושבע

    שלא הרבה להתגורר בו. ביתו של האח הבכור, מוריס, הוא משה, ניצב ברחוב מנדס 44, הנושק לרחוב האחים, וביתו של אמיל, הוא עמנואל, במספר 51. הבתים מקוריים, מרווחים, ללא הדר מיוחד, אבל אדריכלים באים להציץ במה שנותר מתוכניתו של מתכנן העיר, האדריכל רב המוניטין ריכרד קאופמן, ובכללה שערי הכניסה לרוב בתי הרחוב, המאופיינים בגולות המתכת הכסופות שבכותרתם.

     

    משה אבי סגל, מדריך טיולים, רשם את המסע בארץ התל כמסעו האהוב ביותר. הוא קורא לו "קו 70 נוסע מזרחה", משום שבימי תפארתה הפעילה משפחת ליטוינסקי קו אוטובוסים נפרד שהוביל מפינת יהודה הלוי ואלנבי במרכז תל אביב עד למתחם עיר גנים. קו 70 החל לנסוע ב-1934, באוטובוס וולוו שהובא במיוחד משוודיה, וליד ההגה ישב שנים רבות קוניה רוזינוב. משה קרמר (74), מנהגי הקו, שמילא גם תפקידים אחרים בשירות האחים, מתגורר היום בכפר אז"ר וסיפוריו נושרים כאילו עודנו יושב ליד ההגה של הטייגר הבריטי, זה שהחליף את הוולוו.

     

    למה קו פרטי? כי קואופרטיב "איחוד רגב", שהפעיל קו אוטובוס לכפר אז"ר, הוותיק בין יישובי האזור, לא הסכים שהאוטובוס שלו יעצור גם בתל ליטוינסקי. קו 70 פעל עד 1974, ומאז, כמעט באותו מסלול, הוא מתופעל על-ידי חברת "דן".

     

    קו 70 עדיין נוסע

     

    משפחת ליטוינסקי תקעה יתד בארץ-ישראל ב-1886, עוד לפני שהרצל פרץ עם חזונו. יעקב אלחנן ליטוינסקי, שעלה מאודסה, רכש קרקעות מכל הבא ליד: 40 דונם בראשון לציון (ניסיונו להיות חקלאי לא צלח); קרקעות בעזה, שם הקים טחנת קמח מופעלת בקיטור; מפעל לייצור סבון ביפו; אדמות בשרון, באזור

    שבו הוקמו לימים געש ושפיים; ליטוינסקי היה גם ממקימי תל אביב, המבוגר והעשיר ביניהם, והתגורר ברחוב אחד העם 22, מראשוני בתיה של העיר. הוא אף נמנה עם מקימיו של בנק איגוד.

     

    ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך ליטוינסקי לעולמו וירושת הענק עברה לשלושת בניו. הבן הצעיר, ריימונד, עבר להתגורר בפריז. מוריס ואמיל המשיכו בדרכו של אביהם ואף העצימו את רכושו. שאר בשרם, אביעזר שלוש, כתב בספרו כי בימי מלחמת העולם הם עברו להתגורר במצרים, עסקו במסחר וסיפקו את רוב צורכי הצבא הבריטי במזרח התיכון.

     

    בסיום המלחמה שבו האחים לארץ ישראל כסוכני חברת הדלק הבריטית "של" וחברה קבלנית לבניית חנויות ביפו. אמיל התמחה ברכש קרקעות, בהן 1,700 דונם ממזרח ליפו, השטח שעליו אמורה הייתה לקום עיר גנים. האדריכל קאופמן הבטיח לבתים שמש ואור בשפע ודרש לשמור על הסגנון האדריכלי. למספר מוגבל של רוכשים איפשרו לבנות את בתיהם בעצמם.

     

    שטחה של העיר חולק לאלפיים מגרשים, שחלקם נועדו לשמש בתי קיץ, מסעדות, פנסיונים, בתי מלון וגם משקים זעירים. בארבע שנותיה הראשונות של עיר הגנים הוקמו 24 בתים, שנרכשו על ידי עולים מגרמניה, אך אלה התקשו לבסס את פרנסתם. הרעיון לא תפס תאוצה ונוסף על כך המקום הפך להיות קו חזית בימי מאורעות 1936-1939, כפי שכונה המרד הערבי הגדול שביקש לשים קץ להתיישבות היהודית בארץ ישראל.

     

    בסופו של דבר רק עשר משפחות, רובן מגרמניה, התיישבו במקום. היו אלה אנשים מבוגרים, כולם אקדמאים. משפחות אלה העמידו רק 16 גברים נושאי נשק

    ועוד שתי נשים בכושר לוחמני. לרשותם עמד רובה אחד ושלושה מקלות.

     

    היישוב הקטן היה מוקף בכפרים ערביים – 20 אלף תושבים סגרו עליו בחצי קשת מצפון וממזרח. בשלב מסוים התעוררה השאלה אם משיבים מלחמה על ההסתערות הערבית או נמלטים לתל אביב. "באותו מעמד נולדה הסיסמה... 'לא נזוז מכאן'", כתב זאב נתן טפליצקי, אחד מרוכשי הבתים, בעדות נדירה. התושבים המעטים בחרו בוועד ביטחון עם תורנויות שמירה, אמצעים להשגת נשק ואמצעי תחבורה וקשר, כולל קשר עם ארגון ההגנה ובית"ר. ביתו של טפליצקי עמד במרחק מה מהבתים המיושבים, קרוב למוקדי סכנה, והיה עליו ועל משפחתו לשכור דירה אחרת.

     

    מ.א.ש בישראל

     

    בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ועיר הגנים של ליטוינסקי הלכה והצטמקה גם על הנייר. הבריטים הפקיעו מידי האחים 1,200 דונמים והקימו עליהם מחנה צבאי בשם תל ליטוינסקי. עד אמצע 1942 הוקמו על האדמה המופקעת סדנאות ובתי מלאכה, וכן מרפאה קטנה ששירתה את עובדיהם. כאשר הצבא האמריקאי במצרים נזקק למתקן אשפוז באזור, נתבקשה בעלת הברית בריטניה להקצות שטח. לבריטים היה בית החולים המרכזי בסרפנד (צריפין), וכך הוקצה לאמריקאים שטח בתל ליטוינסקי. המרפאה הקטנה הורחבה לקליטת 450 מיטות.

     

    ד"ר דניאל נדב, חוקר תולדות חיל הרפואה בצה"ל, מצא כי במחנה הוקמו בנובמבר

    1942 לא פחות מ-95 מבנים טרומיים שהוצבו בצורת פרסה. היה זה בית חולים שדה מס' 4 של הצבא האמריקאי, מעין מ.א.ש מקומי. הוא אומנם חדל לפעול בפברואר 1943, אבל הבריטים לא ויתרו על בית החולים החדש.

     

    במחקר אמריקאי על שירותי הרפואה הצבאיים במזרח התיכון נכתב בין היתר כי "בשל האקלים הממוזג הים-תיכוני, האוויר הצח ואור השמש, היה בית החולים מקום מושלם לחיילים ולמבריאים".

     

    בהמשך שימש בית החולים את חיל האוויר הבריטי, ובאוקטובר 1943 החלו להיקלט בתחומיו נפגעי קרבות אוויריים שהובאו מבורמה ומחזיתות אחרות. ב-1948, לקראת הקמתה של מדינת ישראל, פינו הבריטים בהדרגה את בית החולים. הממסד היהודי ביקש לרכוש את המחנה מהאנגלים בכסף מלא, אך לא נענה. מיקומו האסטרטגי קסם לערבים, שכן הוא חלש על הכביש שהוביל לנמל התעופה לוד (היום נתב"ג) ולכפרים הערביים הגדולים שמדרום-מזרח לתל אביב, בעוד שנתיביו מצפון וממזרח עשוים היו לשמש בסיס להתקפה על כפר אונו, כפר אז"ר, קיבוץ אפעל (התפרק ב-1952) והחלק של תל ליטוינסקי שלא הוחרם על ידי הבריטים.

     

    הערבים החדירו למחנה כוחות חמושים מתושבי הסביבה, במסווה של עובדים אזרחיים. חיילים עיראקיים סדירים וחיילים מאומנים מכנופיותיו של חסן סלמה יצאו ובאו בשער הדרומי של המחנה באורח חופשי. התחושה הייתה כי הבריטים מתכוונים למסור את המקום לידי הערבים, וצה"ל שבדרך נערך לאפשרות של כיבוש המחנה.

     

    אור ל-15 באפריל 1948, כאשר תצפית דיווחה שאחרוני הבריטים עזבו את המתחם, חדר לתוכו כוח מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני,

    מכיוון כפר אז"ר, ובתום יום של קרבות מבית לבית נכבש רוב המחנה. שלושה לוחמים נפלו. החלק הדרומי של המחנה נכבש רק כעבור שבועיים, במבצע "חמץ". בית החולים הבריטי עבר לרשות חיל הרפואה של צה"ל ושימש בית חולים צבאי עד אמצע 1953. במועד כלשהו ב-1948 הומר שמם של מחנות תל ליטוינסקי לתל השומר.

     

    זה היה סוף דרכה של עיר הגנים שהיום נראית בשטח רק באותו רחוב קטן, האחים ליטוינסקי. חיים ליטוינסקי, בנו של מוריס, שופט בדימוס ועורך דין, סיפר לחוקרת קרן בן אור-דדון מאוניברסיטת בר אילן כי כשל במאבקו להחזיר לכל האזור את שמו המקורי, תל ליטוינסקי. ראש עיריית רמת גן, צבי בר, הורה להנציח את המשפחה ברחוב שבו עומדים בתי עיר הגנים וחנך גם גן ציבורי לזכרם. אלה, וקו 70 בגרסתו המאוחרת, הם השרידים היחידים לחלום שנגוז.

     

    איפה הם היום?

     

    רכושם של האחים ליטוינסקי היה פזור על פני כל הארץ. ככל הידוע היו להם 600 דונם אדמה באזור הקיבוצים געש ושפיים, 60 דונמים בתל אביב שחלקם הופקע לצורך הקמת היכל התרבות ותיאטרון הבימה, אזור בית הדר שבו היו ממוקמים מחסני חברת הדלק "של" שהאחים שימשו נציגיה בארץ ישראל, 60 דונמים בחיפה, שעליהם עומדת היום שכונת רמת הדר, וכן שטחים באזור תחנת הרכבת בירושלים ובאחת השכונות בפתח תקוה.

     

    לכל אחד מהאזורים יש סיפור משלו והפקעות משלו. האחים, שהיו ללא ספק פטריוטים ציוניים, היו גם יריבים של הממסד היישובי, למשל בעניין העסקת עובדים ערבים בעת שהיישוב נלחם על השרשת עבודה עברית. לימים גם נפרדו דרכיהם של האחים והם ויורשיהם נפגשו רק בבתי המשפט. הריבים גרמו לאמם האלמנה לעזוב את הארץ ולהתגורר בגפה בז'נבה.

     

    ריימונד, צעיר האחים, נפטר ערירי. משנפתחה צוואתו התברר כי את עיקר

    כספו הוריש לאוניברסיטה העברית בירושלים, כמיליון פרנקים צרפתיים חילק בין אנשים שונים בצרפת, בעוד שלכל אחד מבני משפחתו, אמו, אחיו אמיל ובניו של אחיו מוריס – הוריש לירה ארץ-ישראלית אחת.

     

    גם נתן טפליצקי לא נהנה עוד מביתו שבתל. בזמן שלטון הבריטים הם שילמו לו על השטח המופקע שתי לירות ארץ-ישראליות לחודש. כשהבריטים התפנו משם הוא הפך לרכוש מדינת ישראל. אריאל ליטוינסקי, בנו של אמיל, העניק לטפליצקי אישור על בעלותו, אך את רכושו הוא לא קיבל בחזרה מעולם, למרות פניותיו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בקו"ם במקום שכונה
    צילום: אבי אוחיון, לע"מ
    קו פרטי. הקואופרטיב לא הגיע
    צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
    באדיבות המועצה לשימור אתרים
    ריכרד קאופמן. האדריכל
    באדיבות המועצה לשימור אתרים
    מומלצים