שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: חיים זיו

    קול גדול

    "הייתי ילדה, וזה באמת היה מזמן, באולם מחניק בעיירת-פיתוח, והוא עמד שם לבדו, מואר בספוט אחד, ושר ברסנס". אריאנה מלמד נפרדת מיוצר מלא ענווה ויופי

    הנה פתאום הלב באמת נלפת מצער מיידי. אוי, לא. לא יוסי בנאי. ומיד אחר כך מציף הקול את הזכרון וממלא אותו בפיסות של שירים, ממש לא לפי סדר לידתם, ובאותו תעתוע שרק הזיכרון יכול לחולל, נכרכים הגבירה בחום עם יוסף ג'ון ורבקה ג'ון, וקרקר נגד קרקר של הגששים עם דמותו של גלילאו גליליי במחזה של ברכט, ו"זהירות הגורילה" חובר ל"אני וסימון ומואיז הקטן". בעלי הזכרון הוותיק, אלה שנפרדים בזה אחר זה מגיבורי התרבות של ילדותם ונעוריהם בארץ הזאת, אולי מעלים עכשיו באוב הפרטי את ימי מלכותו של נסים אלוני בתיאטרון, ואת יוסי בנאי כגדול מפרשיו על הבמה, ואולי אפילו מותחים קו ישר בן חמישים שנה אל עבר "מכתבים ברוח", ספר יפהפה מלא ענווה – ואי אפשר לסכם.

     

    • יוסי בנאי כותב לחנוך לוין: מתוך "מכתבים ברוח"

     

    הקול, הקול האחד והיחיד הזה: רבים מן השירים שיוסי בנאי שר לא נכתבו בשבילו. רבים מהם לא נכתבו במקור בעברית, אבל הפכו לגמרי שלו, ומיד אחר כך לגמרי שלנו, בזכות האיכות הנדירה של הקול: מחוספס וקטיפתי, צנוע ורב-עוצמה, יודע להתלהב ולהתרגש ולהתגעגע לאהבות לא שמחות, להתחנן על נפשו ב"אל תלכי מכאן", לזכור בשמחה סנטימנטלית מפוכחת את מה שלא ישוב, כמו סימון ומואיז הקטן וילדותם, ויודע גם להלעיג בנימה הכי מושחזת שאפשר כמו ב"הגורילה".

     

    אלוהים לא נתן ליוסי בנאי "קול יפה". הוא נתן לו את התבונה והחן להפוך את החיספוס לסימן היכר, ולשלוט עד תום ברזי אמנות הביצוע, באותה אלכימיה של התרגשות ושליטה עצמית, עוצמות משולחות רסן ואיפוק של מקצוען, שתיווכו בין המלים והמנגינות לבין הלבבות.

     

    אחרי הקול, יתעוררו בזכרון הציבורי-הפרטי קטעים של מערכונים, וגם בהם יש לקול יכולת לכשף ולהאהיב את עצמו: בדמותו של נעבעך או של גבר זועם ומבולבל, במונולוגים בהם הוא נשמע כמו מכונת ירייה מטורללת, בדיאלוגים בהם הוא הפרטנר הכי מדוייק, הכי מתמסר לטקסט, הכי צנוע ולא מצטנע שאפשר.

     


     

    האיש שלא התיימר 

     

    שירים ומערכונים שאנחנו מזהים עם יוסי בנאי לעולם לא יישמעו כך מפיהם של אחרים. הוא עצמו מעולם לא התיימר להיות זמר גדול, ובעצם – אם חושבים לרגע על קריירה ארוכה ועשירה – מעולם לא התיימר בכלל. אולי משום כך השבנו לו באהבה גורפת, סוחפת ונטולת הערצה. את יוסי בנאי קשה היה להעריץ מפני שדבר באומנות הבימה שלו , בשירתו המיוחדת, בניואנסים הדקים של הכתיבה שלו, לא תבע מאיתנו הערצה. להיפך: גם כשהגיע אל התיאטרון כדי לגלם דמות טרגית, היא תמיד היתה בממדי אנוש, במטחווי נגיעה, הד למה שהצופה יכול היה לזהות בעצמו. אולי משום כך הטובים שבתפקידיו – ב"רביזור" של גוגול, ב"אדי קינג", ב"נמר חברבורות" או ב"מראה מעל הגשר", היו תפקידים שסוד יופיים הוא בהחצנה מכוונת של חוסר שלמות. היופי פשוט בקע מבין הפגמים.

      

    גם כיוצר מקורי, לא היה בו אותו כוח מניע נרקיסיסטי שצועק "אני, אני". חמש תוכניות כתב לגשש החיוור וגם ביים, וכששאלתי אותו פעם אם לא חורה לו שאפילו מעריצים מובהקים של הגששים לא יודעים מה גדולה היתה תרומתו, אמר בפשטות – אז מה? "קסיוס קליי נגד חלפון", "קרקר נגד קרקר", "עובדים עלינו עבודה עברית": את מקומם בפנתיאון ההומור העברי הם חבים לא רק לביצוע, אלא לאיש שאהבתו לעברית ושליטתו בדקויות של ז'רגון וסלנג , בבנייה של דמויות מתוך הלשון לבדה, מזכירה רק את מורו ורבו, נסים אלוני. שניהם ניחנו בכישרון להלעיג על לשון רשמית, לפרק קלישאות של לשון ולהרכיבן מחדש כפיסות של תצרף קולי מרהיב.

     

    אולי אתם זוכרים עכשיו את "יוסיחזקיונה" המוקדם, בקול צעיר אבל כבר מחוספס. אולי את "אני וסימון ומואיז הקטן", שהפך את בנאי לדוברה הבלתי מעורער של נוסטלגיה ישראלית מחוייכת אבל איכשהו לא מיופייפת, לא מעלה את העבר על נס ולא קושרת לו כתרים. ודאי יש בכם מי שאהבו בילדותם את "אנונימוס בלפי הגדול", ספר הילדים הנהדר שלו, או שהתוודעו אל רגשנותו ואל כושרו ללעוג לעצמו גם יחד ב"מכתבים ברוח". ואולי זה בכלל "נישואין נוסח גירושין" עם רבקה מיכאלי שפתאום נתקע בזכרון, או ביצוע של "על הדבש ועל העוקץ" לפני שהפך להימנון פוליטי.

     

    ואולי, באותו תעתוע של הזכרון שמסרב לפלס לעצמו נתיב כרונולוגי סדור, תזכרו את הפעם הראשונה שבה ראיתם את יוסי בנאי על במה. הייתי ילדה, וזה באמת היה מזמן, באולם מחניק בעיירת-פיתוח, והוא עמד שם לבדו, מואר בספוט אחד, ושר ברסנס. מאז אני אוהבת אותו, ואת שלל הדמויות והקולות שיצר מתוך אותו מקום בלב שיודע לוותר על תהילה וזיוף כאחד. יהי זכרו ברוך, ויהי זכרו כזה שיציף אותנו שוב ושוב בגעגוע במידת אנוש, בחיוך גדול, ובתחושה שאהבנו, אהבנו תמיד ובלי ספקות.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים