ניו יורק, ניו יורק
"הקרייריסט" מפתיע את "הבלונדינית" בחופשה רומנטית לתפוח הגדול, מה שגורם לחבריה השחקנים בתפוח הגדול לרדת למחתרת. מסע לניו יורק - חלק א'
על המטוס בדרך לניו יורק קיבלתי באופן סופי את האישור שהפכתי לסלבריטאית מהמניין. במגזין שהסתתר בין שקית ההקאה לחוברת ההוראות בשעת התרסקות התחבא תשחץ עם תמונות ראש של יהודה לוי, דידי הררי, מיקי גבע (מה באמת קורה איתו? לאן הוא נעלם?) ואני. לא תמונה מחמיאה במיוחד, אבל עדיין מספיק טובה כדי להרגיש שכבשתי יעד נוסף. מעתה אני לא רק שחקנית וסלבריטאית, אלא גם הגדרה בתשבץ. יש עתיד!
כבר הרבה זמן ש"הקרייריסט" ואני רוצים לצאת לחופשה משותפת, אבל מכיוון שהוא עסוק בעבודה המשעממת שלו ואני עסוקה בשינון טקסטים לאודישנים, אנחנו לא מוצאים את הזמן. ליתר דיוק, אני לא מוצאת את הזמן. למען האמת, אני פשוט לא רוצה לפספס הזדמנויות בהיעדרי.
"הצבועה" שעסוקה בחזרות, צילומים והוצאת חשבוניות בקצב מסחרר (יימח שמה וכישרונה!) ובכל זאת מצליחה לנסוע אחת לחודשיים לחופשה באירופה, נאמה לי שאני חייבת להשתחרר מהפולניות וללמוד להרפות.
"משבוע-שבועיים של חו"ל לא נגמרת לאף אחד הקריירה", אמרה זאת שסגורה עם פרויקטים עד מאי 2008 ושאין לה מה להפסיד בזמן שהיא בשופינג באוקספורד.
לא הצלחתי להשתכנע שאני יכולה לעזוב את הכל, אבל כאילו משמיים פגשתי כמה ימים אחר כך את "הפרובוקטיבית", שהגיחה לביקור מולדת מניו יורק ושכנעה אותי שאני חייבת, אבל חייבת, לעשות לעצמי "סקס והעיר הגדולה". לא הזיז לה שבדיוק מיהרתי לאודישן לשמפו חדש, היא החליטה לנאום לי על איך הולך לה קלף באמריקה עם הצגת פרינג' שלה באוף אוף אוף ברודוויי ושאני חייבת לנסות את זה בעצמי. "הג'ינג'ית", שמנסה כבר שלוש שנים וחצי להשיג תפקיד של גופה או זונה (תחום ההתמחות העיקרי של שחקנים ישראלים אחרי מובינג ומכירת מוצרים קוסמטיים בקניון), דיווחה לי בשיחת טלפון טרנס אטלנטית שהכי אוף ברודוויי ש"הפרובוקטיבית" הגיעה אליו היה למכור עוף מטוגן ברשת מזון מהירה על פינת ברודוויי, וכנראה ש"הפרובוקטיבית" הפנימה את המשפט "דברים שרואים משם לא רואים מפה".
ככה בדיוק גם עושים שאר שחקני ישראל בניכר, שמגיחים אחת לחצי שנה ארצה לצורכי חלטורות והפצה פיקטיבית של אבק כוכבים מהוליווד הרחוקה, בזמן שהדבר הכי קרוב מבחינתם לגלאם הוא הכוכבים שהם צוברים ב"נוסע המתמיד". ברוכים הבאים לאמריקה, ארץ האפשרויות המאוד מוגבלות לשחקן הישראלי. ולא ישכנעו אותי כל האלונות טל (מאיפה היא הביאה את הצניעות הזאת בראיון ל"7 לילות"?) המילי אביטליות (כבר 10 שנים אני שומעת על 10 השניות שלה ב"סטארגייט") או היאיר לוטנים (הבן זונה שיחק אותה. הייתי עושה אותו במקום שרי גבעתי). בואו נשים את הקלפים על השולחן: ישראל הרבה יותר טובה בייצוא של תפוזים מאשר בשחקנים. ושאף אחד גם לא ימכור לי גם את זה שחנה לסלאו הביאה פרס מקאן. בשבילי היא עדיין נעמי שחר.
"הקרייריסט", ששמע אותי מקטרת במשך חמשת חודשי ההיכרות שלנו שאני חייבת חופשה, החליט לעשות מחווה רומנטית והגיש לי לפני שבועיים כרטיס טיסה לניו יורק.
"ביררתי עם אמא שלך מתי יש לך קצת זמן פנוי ואנחנו נוסעים. ולא, זה לא נתון לדיונים".
"ואם יהיו אודישנים חשובים בשבועיים האלה?", שלפתי את תחושת ההכחדה שמנקרת בי תמידית. בכל זאת, דור שלישי לשואה.
"חשובים כמו מה?", חקר.
"חשובים. לא יודעת", גמגמתי, "שמעתי לדוגמה שב'זאפ לראשון' מרעננים את השורות וששי אביבי מחפש שחקניות לסדרה החדשה שלו. לך תדע, יכול להיות שלמיכל זוארץ יבריז מרואיין ויקפיצו אותי פתאום".
אחרי ארבעה ימים של התאבלות על כך שלא אהיה זמינה לאודישנים, ואחרי ש"הקרייריסט" הבטיח שניקח איתנו את הלפטופ שלו כדי שאוכל להיכנס כל בוקר ל"וואלה ברנז'ה" ול"אייס", כדי לחפש מידע על אודישנים חדשים, השלמתי עם העובדה שאנחנו טסים.
"אחותי, אני באה אלייך!!!", צווחתי בהתלהבות לשפופרת בזמן שחייגתי ל"פרובוקטיבית". מהצד השני נשמעה דממה רועמת.
"ניו יורק, היר איי קאם!!!", נבחתי בהתלהבות שוב כשאני מנסה להתגבר על הדממה בצד השני. השיחה נותקה. אחר כך היה תפוס ובשלישית איש לא ענה. הקרירות מעבר לקו לא הותירה ספק: הקיום ההוליוודי של "הפרובוקטיבית" מתקיים כל עוד אני בתל אביב, הרחק מרדיוס הפעולה שלה, כשהיא יכולה להמציא לעצמה מציאות נוצצת.
למחרת, כשתפסתי אותה במסנג'ר, היא הסבירה לי בהתנצלות שדווקא כשאני אמורה להגיע היא קופצת לחוף המערבי לצילומי פיילוט ולא נוכל להיפגש. יה, רייט.
גם התשובה במייל מ"הדוקטור" העידה שהוא יורד למחתרת, אחרי שכבר שלוש שנים הוא מפציר בי לבקר אצלו כדי לבלות עם החברים מהתעשייה בניו יורק. נותרתי עם "הג'ינג'ית", "הוותיק" ו"הקולנוענית", שלא נשמעו נלהבים במיוחד מהביקור הצפוי להם מארץ הקודש, אבל הותירו אופציה לפגישה אם, כמובן, לא יהיו "עסוקים".
במהלך הטיסה, בין ארוחת בוקר אנמית לארוחת צהריים דוחה, כשאני מוצאת את עצמי מצטלמת עם כל מחלקת התיירים של אל על, הספיק "הקרייריסט" לסכם שלושה ספרי תיירות ולסמן בהם יותר מדי מוזיאונים ואתרי תיירות. אני בינתיים עשיתי סדר בניירת שהוצאתי מהאינטרנט, עברתי על כתובות סוכנויות השחקנים ומועדי האודישנים למיוזיקלז שמצאתי בפורום שחקנים ופנטזתי על כיבוש התפוח הגדול. במזוודה דאגתי לשים מראש מספיק תמונות ראש, קורות חיים וקלטת עם מיטב הקטעים שלי שהכנתי לפעם ההיא, כשכל השחקנים בארץ שיגרו קלטת למלהקת של ספילברג שחיפש שחקנים ל"מינכן".
עכשיו אני בניו יורק, מלון שלושה ורבע כוכבים (180 דולר ארורים) ליד הטיימס סקוור. ולמרות שהסיכוי שיקרה לי נס מקצועי בשבועיים הקרובים הוא אפסי, אני אופטימית. אני יודעת שגם אם לא יקרה איתי כלום, תמיד אוכל לשגר הודעה למדורי הרכילות שאני במגעים מתקדמים על תפקיד חשוב בניו יורק. אפשר לחשוב שמישהו באמת יבדוק את זה. תשאלו את מיטל דוהן.
נ.ב
אני חייבת למצוא תעסוקה ל"קרייריסט", שמתעקש שנלך יחד לגראונד זירו. הוא צריך להבין שיש לי אודישנים לעשות, ושלא טסתי עד ניו יורק לבזבז את הזמן. גג אני מוכנה לרדת לשם כדי לעשות שופינג בסנטורי 21.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
