התנין הגדול מצובה

את שמה של צובה מכירים בתנ"ך רק מן העובדה שיגאל בן נתן אשר בא מכאן, נכנס לרשימה הנכבדה של גיבורי דוד המלך יחד עם הדי ופערי, עזמוות ואליחבא, אליקא, חלף ואחיאם, ובעיקר עם גרב.

דורות רבים לא הייתה צובה אלא מקום לגדל בו אוכל ליושביו ואולי גם למכור מעט מן העודפים בשוק של ירושלים הסמוכה. איכריה היהודיים חצבו מערכות השקיה מופלאות בסלעי המעיין הנובע למרגלות ההר, שהיום הוא סגור (אם כי בתיאום עם קיבוץ צובה, אפשר להיכנס במחילותיו ואף להתפעל‭.(‬ איכריה הפלסטינים לא חצבו כנראה דבר, אבל לא רחוק מן המעיין הם נטעו, לפני כמה מאות שנים, עצי זית, שאחד מהם שרד עד היום. גזעו כבר חלול, גילו המופלג ניכר בו, ואף שהוא מונה את ימיו עלוותו עדיין מכסיפה וצלו נהדר ביום קיץ. שכנו הגדול ממנו הוא עץ אלון שמעטים כמותו לגודל בהרינו. כיוון שאף הוא נתברך במשא שנים, הפך לקדוש שבקדושים, ותושבי סובא שבטרם מנוסה היו מטהרים את מתיהם בצלו.

עם מותו של השם העברי העתיק בא תחתיו יצור אירופי תיאטרלי משהו, ‭) Belmonte‬"הר יפה") בשפת הצוררים מרומי הרשעה, אלה שהנחילו לעולם המערבי אמנות ורנסאנס ויסודות בריאים של חוק וסדר וכדורגל מסעיר.

בדמיוני אני מפליג מדי פעם אל הימים האלה, לפני 800 שנים, ומנסה לצייר לעצמי אילו חיים היו שם במצודה לאנשים שבאו מאירופה, שלא ידעו דבר על חומה המתיש של הארץ הקדושה, לא ידעו מאום על אורחם של תושביה ולא העלו על דעתם מהו האבק הצהוב-אדמדם שיעלה מתחת לפסיעותיהם הכבדות בשריונם הלוהט, יתאבק אל מול פניהם ויהפוך את זיעתם לטיט. מה צורה הייתה ליומם במצודה, בעודם ספונים בין חומותיה ויראים מאיכרי הארץ שחרשו את אדמותיהם סביב המבצר יומם, וחרשו רעה אל מול פני אדוניהם לילה?

מה היה אוכלם ומה שתו, רחוק מכפריהם הירוקים בצרפת ובלומברדיה, בעמק הריינוס ובחבלי אלזס והרוהר? מהיכן שאבו את השמחה הים-תיכונית כדי לקרוא למצודתם בלמונטה? האם אדון המצודה נקרא הרוזן מבלמונטה? איך קראו לאשתו? מהיכן הביא אותה, מצרפת או שמא נולדה כאן?

בקיצור, שאלות רבות אני שואל ותשובה אין. כל מה שנותר מן המצודה הוא קודקוד כמעט חרוטי, שקצהו עמוס בחורבות אבן ציוריות העומסות על קשתותיהן וקימורי סימטאותיהן שאבדו את שרידי המצודה הצלבנית. כל שנותר מזו הם בסיסי מגדלים, כמה אבני גזית ענקיות ופאת סלע שהוחלקה ושויפה כדי להקשות על האויב לבוא אצלה, והיום היא עטויה זקן חזזיות וטחבים ופאות מדובללות של שיחי צלף משתלשלים בשוליה ומאפירים את עינה.

עד שמצאו הארכיאולוגים את שרידי המבצר, היו צריכים לנער ממנו את קליפות הכפר הערבי הקטן א-סובא, שקם על הריסותיו של המבצר הנטוש דורות אחרי שצלבני ירושלים נטשוה והותירו את העיר הזועמת ואת המבצרים שבנו סביבה בידי המוסלמים, שחגגו בה את נצחונם.

בסובא הפלסטינית התגוררו משפחות שהיו כפופות למשפחת אבו ע'וש – משפחה גדולה וחזקה בהרי ירושלים. זו שפכה את שלטונה לא רק על הרי ירושלים אלא על יותר מ-30 כפרים בין הרי גופנה במבואות רמאללה ועד יישובי הערקוב שבמבואות בית לחם, וממבואות ההר ממערב ועד גבול ירושלים. בראש החמולה הזו עמד איש תקיף מצאצאי קצין צ'רקסי או אלבני, שנלחם בארץ את מלחמות הדת בנוצרים לפני כ-800 שנה.

"התנין הגדול" קרא לו שליח קהילת חברון במאה ה-‭,18‬ איש יהודי איטלקי, החיד"א, שראשי תיבות שמו הם הרב חיים יוסף דוד אזולא"י, ואף אזולא"י הוא ראשי תיבות המעידים על מוצא כוהנים מכובד של נושאי השם הזה: "אישה זונה וחללה לא יקחו".

משרבו הקרבות בין אנשי "התנין" ואויביו הרבים, קמו יום אחד אותם הרבים וכמעט שלא הותירו זכר אחד לרפואה בחמולת אבו ע'וש. אחד קטן נמלט מן הטבח לפני יותר מ-150 שנה ומצא מחסה בבית מנאמני המשפחה בסובא, ומכאן קומם את הריסות שבטו וחזר להיות ראש וראשון לכפרי ההר. במאה ה-20 נאבקו על הבכורה נאמני משפחת אבו ע'וש עם משפחות אלחוסייני וסלאמה, אלה מירושלים ואלה מכפרי נפות לוד ורמלה. כיוון שבאו אל בין המצרים, כרתו ברית עם אויבי אויביהם, לא אחרים מאשר היהודים. השאר כבר מסופר בתולדות מלחמת העצמאות ולא לנו לספר בהן.

במלחמה הזאת חרב הכפר א-סובא. על חורבותיו נתפראו בוסתני השקד והרימון, ומתחת להן עלה קיבוץ משוחררי פלמ"ח, שעם תום המלחמה ייסדו את ישראל החדשה ואשר כרבים וטובים מבני הדור ההוא חלמו כי זו תבסס את החלום. הם לא העלו על דעתם שבחלוף הדור יתגוללו על הלוחמים שהפכו לחקלאים ויטיחו בהם את כל עוולות החברה שבעטה בהם, ויחזרו אל העסקנות והרוכלות, אל המסחר ביראת שמיים ומכירת העוני כמטבע בשווקים.