אין כמו בבית
בשבוע השני של החופשה נפגשת הבלונדינית עם שחקנים מקומיים ולומדת שיעור חשוב בפרופורציות. מסע לניו יורק, חלק ב'
במשך שנים ארוכות היו לי, כמו לכל שחקנית ישראלית ממוצעת, חלומות רטובים על קריירה הוליוודית. חלמתי איך אשחק פצועה ב"מת לחיות 5", אנצל על ידי ברוס וויליס, אגיע לסיבוב יחסי ציבור בארץ, אקדם את אופנת צ'יקטה בקניון רעננה ואחזור לבוורלי הילס 90210, שם אנפנף כל בוקר לשכנתי ג'ניפר אניסטון בזמן שאוציא את כלב הצ'יוואווה שלי לסיבוב בשכונה.
פעם אחת זה כמעט קרה. לא הצ'יוואווה. החוץ לארץ. לפני חמש שנים ניסה עוזר במאי נורווגי, שעבד באופרה הישראלית והכיר אותי בזמן שפיזזתי כניצבת מאחורי פברוטי הישראלי, לגרור אותי להפקה שלו בלונדון. בסופו של דבר ענייני הוויזות ואשרות העבודה השאירו אותי בבית.
ניסיונות המעבר לחוץ לארץ לא חזרו על עצמם מאז. למרות שאני יודעת בליבי שאני, נועה תשבי, שירלי ברנר וסנדי בר נועדנו לגדולות, שילוב של חששות מהלא נודע ובעיקר היסטריה של מה יהיה אם לא אהיה פה וישכחו אותי - שיתקו אותי לגמרי והשאירו אותי בארץ.
עכשיו, כשאני בחופשה בת השבועיים ש"הקרייריסט" כפה עליי בניו יורק, אני יושבת בסניף של סטארבקס עם הלפטופ שלו, קוראת אתרי ברנז'ה כדי להיות מעודכנת (ריטה הולכת לשחק בסדרת קומית? נו, באמת) ומחשבת עד כמה אהיה במינוס אחרי שאפרוק את הכלבו שקניתי לפני שעתיים. הדבר הכי משמעותי שקרה לי בניו יורק (להוציא תיק עור לבן שקניתי בדונה קארן ב-399 דולר, אחרי הנחה) הוא שסוף סוף, אחרי כמה שנים מצאתי שקט נפשי. וזה לא היה פשוט. הייתי זקוקה ליומיים כדי לצאת מהסרט שבו אני מככבת בארץ: "החיים כסלבריטאית".
בכל פעם למשל, שמסת אנשים חלפה מולי ברחוב (שזה אומר בכל רגע נתון), מצאתי את עצמי משפילה מבט למדרכה כדי שלא יזהו אותי. אפשר לומר שביומיים הראשונים שלי בניו יורק ראיתי יותר מרצפות מאשר גורדי שחקים. "הקרייריסט", ששם לב לנוירוזה שתקפה אותי, אמר לי באגרסיביות: "מותק, אף אחד פה לא מכיר אותך!". ואני סירבתי להאמין לו. רק אחרי יומיים השלמתי עם העובדה שאני נו-באדי בתפוח הגדול. התחלתי להפנים שאף אחד באמת לא מזהה אותי, אפילו הרשיתי לעצמי לצאת לרחוב נטולת איפור וביום החמישי כבר כל כך שחררתי עד שאיבדתי את ההכרה מרוב אלכוהול במועדון שיצאנו אליו באזור המיט-פאקינג. שמחתי לגלות שלי, שלא כמו לבראנג'לינה, יש עדיין מקומות מילוט בעולם.
אחרי שחרשנו את הסוהו חמש פעמים וראינו שלושה מחזות זמר (אלטון ג'ון זוועה), החלטנו להקדיש זמן לפגישות עם חברים ישראלים. אחרי ש"הפרובוקטיבית" נעלמה כלא היתה (הדיווחים מהארץ אומרים שהיא סופסוף קיבלה תפקיד ממשי בסדרה), "הדוקטור" היה עמוק במעבדה ו"הוותיק" חזר לארץ לצלם פרסומת, נאלצתי להיפגש עם "הג'ינג'ית" במסיבה של חבר מקומי וזאת אחרי ש"הקרייריסט" ויתר למעני על ביקור במוזיאון המדע.
"הוא נראה כמו שחקן אופרות סבון מלוקק", לחש לי "הקרייריסט" באוזן אחרי שהמארח, חתיך עם גוף שרירי, בלורית ערד ניר וחיוך יופלה חושף פתח לנו את הדלת.
"זה השחקן ששיחק ב'ימי חיינו', דביל", הכנסתי לו מרפק לצלעות. מרוב התרגשות סדקתי לו צלע. כשנכנסנו לדירתו הצנועה של פרינס צ'רמינג (שישה חדרים ומרפסת ענקית לסנטרל פארק) הבנתי שהגענו למקום הכי נכון שלא מופיע ב"לונלי פלאנט".
אחרי ששידכתי את "הקרייריסט" לברוקר משעמם מוול סטריט שניסה להתחבב וסיפר לנו על בר רפאלי שסגרה שם את יום המסחר, התפניתי להתמנגל עם הגלאם המקומי והצטערתי שלא הבאתי איתי קורות חיים ותמונה.
"אני מבין שגם את שחקנית", חייך אליי ההוא ולידו עמדו עוד חמישה חיוכים נוספים, "במה השתתפת עד היום?".
"הרבה פרויקטות. כלומר פרויקטים", התחלתי לגמגם אנגלית עילגת. "אני בעיקר משוחקת, כלומר, שחקת, אה, שיחקתי, המממ... משחקת. כן. זאת המילה, משחקת בטלוויזיון".
"איזה יופי!", התלהבה שחקנית עם ניתוח שדיים מוצלח במיוחד, "באיזה סוג של תוכניות"?
"טלנובלוס", עניתי, "באט נוט אונלי טלנובלוס. אולסו דרמטיק מוביז". שיט! מה אני אומרת? אני בעצמי לא מבינה. טלנובלות זה גם באנגלית?
בסמול טוק השני, שהיה קשור לריאליטי שהשתלט על התעשייה, לא ממש השתתפתי ובעיקר עשיתי פרצופים רציניים ובסמול טוק השלישי שלא הבנתי על מה הוא היה זיהיתי את המילה טום הנקס אז חייכתי. באותו הרגע הגיעה אליי התובנה הגדולה של המסע: העברית היא המפתח שלי להצלחה. רק בארץ אני יכולה "לשחק" עם הטקסט שאני שמה בפה, להתפלפל בראיונות ולהיות מצחיקה. בניו יורק, גם בעוד עשר שנים, תמיד אהיה "הזרה".
"הג'ינג'ית", שהגיחה אחרי שהייה מפנקת בחדר השירותים, פתחה את הלב וסיפרה כמה קשה להיות שחקן בניו יורק ועל כך שהמצרך הכי מבוקש בעיר (אחרי קוק) זה אודישנים, ושלמצוא סוכן זה יותר קשה מלמצוא תפקיד. "זה לא כמו בארץ, שכל שחקן יכול למצוא סוכן בשנייה. פה זה עובד הפוך. קודם צריך למצוא תפקיד ואז לשכנע סוכנים לייצג אותך", היא אמרה, התחילה לבכות ואז התעלפה.
ככל שהערב התקדם וכולם הרגישו משוחררים הם התחילו לשפוך את כל הבעיות שלהם עליי כאילו הייתי ד"ר פיל. אפילו המארח החייכן גילה לי שהוא לא עובד כבר שלוש שנים ושהוא בסך הכל שומר על הדירה של קרובה עשירה מהמשפחה. לעזאזל, גם פה חלומות מתנפצים.
אחרי שעתיים של "אני שרוף בעיר הזאת" ו"אני בסך הכל רוצה שתהיה לי סוכנת" לקחתי את "הקרייריסט" ויצאתי מהדירה. במדרגות תפסתי אותו ונישקתי אותו ארוכות על כך שהכריח אותי לבוא לניו יורק. הייתי מאושרת. פתאום הבנתי שלמרות שיש לי נטייה לקטר על הכל, יש לי חיים לא רעים בכלל.
הבנתי שלהיות שחקנית בישראל זה קלי קלות לעומת מה שקורה בעיר הגדולה, וש-300 שחקניות שמתחרות איתי על תפקיד זה כלום לעומת מה שקורה בעיר המטורפת והרועשת הזאת. אני כל כך מלאת אנרגיה עכשיו, שאני רוצה כבר לחזור לארץ ולרוץ לאודישנים. אני רוצה לחכות בתור, רוצה ש"מלהקות" ישפילו אותי, רוצה לריב עם "העושקת" החדשה שלי, רוצה כבר הביתה.
נ.ב.
בפעם הבאה שאני נתקלת באומה תורמן עושה שופינג במדיסון, אני חייבת להתגבר על הבושה ולשלוף מצלמה. מדורי הרכילות בטוח יקנו את זה שאנחנו עובדות על משהו ביחד. וכן, ראיתי אותה. נשבעת.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
