שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על נשים ומכשפות אחרות

    "כישוף", ההצגה החדשה שביימה יעלי רונן באנסמבל של רנה ירושלמי, עוסקת בבניית הדימוי הנשי בטקסטים יהודיים. "לקח לי המון שנים לגלות שאני שייכת למגזר ולעם שיש לו היסטוריה עלומה שלא סופרה"

    בסיפור בריאת אדם וחווה מציב הכתוב כפילות המצויה בדמות האישה. חווה, שנבראה מצלעו של אדם, נועדה להיות לו לעזר כנגדו, בעוד שלילית, אשר נבראה מן האדמה כמו אדם, היא יצרית ומינית ממש כמו הגבר. בעוד שהאחת מייצגת ביטחון, השנייה נועדה לספק. בעוד שהאחת תפקידה לאפשר המשכיות למין האנושי, השנייה מסמלת פריקת עול ושבירת מסגרות שמאיימת על הסדר הקיים. "כישוף", ההצגה החדשה של היוצרת והבימאית יעלי רונן, אשר עלתה החודש בבכורה באנסמבל רנה ירושלמי, עוסקת בשני הפנים שמציגה תפישת העולם היהודית לדמות האישה.

     

    בתהליך מחקרי, שנמשך חודשים ארוכים, שלו רונן ואנסמבל השחקנים מתוך טקסטים יהודיים חיצוניים ביטויים להתנגשות בין הקטבים, בין המוסר ליצר הרע המפתה וההרסני, בין שמירת המסורת לבין התפוררותה.

     

    צילום: גבי מנשה

    "העבודה היתה מאד אינטואיטיבית ועד לשלב מאוחר לא ידעתי אם זה מתחבר", אומרת רונן, שמגדירה את ההפקה הנוכחית כשונה מאד מאלה שביימה עד כה. בניגוד להצגות, כמו "המדריך לחיים הטובים", "שנה טובה לחקלאים בצפון", "פלונטר" ו"איזבלה", שיצרה וביימה, ההצגה הנוכחית מתבססת בעיקרה על עריכה של חומרים ולא על כתיבה. "במידה רבה 'כישוף' הוא קולאז' נטול נרטיב, שההקשר הסיפורי שבו נוצר ברמה האסוציאטיבית תוך כדי עבודה", היא אומרת, "גם אם רבים, ובהם רנה ירושלמי, חקרו לפניי את סוג העשייה הזו, בשבילי זה היה מסע לשטח לא מוכר. לקח לי זמן להבין מה אני עושה שם ולאן אני הולכת. מרבית הזמן זו היתה תעלומה".

     

    תדהמה וכשפים לבנים

     

    בגיל 29 נחשבת יעלי רונן לאחת הבמאיות המבטיחות והמוערכות בישראל. במידה רבה היא הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי, כשפרצה את ליבת התיאטרון הרפרטוארי עם עשייה תיאטרונית שהיא על גבול הניסיוני ועם שיטות עבודה שמיושמות בלהקות תיאטרון מהסוג האליטיסטי. הלשונות הרעות מעדיפות להדגיש שמדובר בביתו של הבמאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה, אילן רונן. אבל כיום, כמעט ארבע שנים לאחר שפרצה אל התודעה הישראלית לראשונה, ואחרי שרשמה לזכותה רקורד של הצגות שהולכות ומשתבחות, חייבים להודות שבמקרה הזה לא מדובר רק בויטמין פי. ההערכה הרבה ליצירתיות של רונן היא זו שפתחה בפניה את הדלת לאנסמבל של רנה ירושלמי וזו הפעם הראשונה בה מאפשרת ירושלמי לבמאי אחר לעבוד עם קבוצת השחקנים שלה.

     

    למרות שההצגה "כישוף" אינה עוסקת בחומרים מתוך התנ"ך, אי אפשר שלא למצוא בה חיבורים לפרויקט התנ"ך שיצרה רנה ירושלמי. גם רונן מסכימה שבמידה רבה קיים קו המשכי בין ההצגה שיצרה לבין הצגות כמו "ויאמר וילך" ואחריו "וישתחו וירא" של ירושלמי. "רציתי לעסוק בנושא הכישוף עוד כשעבדתי על ההצגה 'איזאבלה' וכשרנה פנתה אליי, חקרתי את ציד המכשפות במאה ה-17, שפתח לי תיאבון. רציתי להבין איך בשנים האלה היתה באירופה שעל סף תקופת ההתעוררות והנאורות - שואת נשים", היא מספרת, "התחקיר פתח לי המון דלתות, שכל אחת מהן היתה יכולה להיות הצגה נפרדת. מרוב חומר הלכנו לאיבוד. הגענו לשמניזם, גלגול נשמות, חומרים קבליים, דת האלה ומה לא. אבל רק כשהגענו לספר האגדה ומצאתי רשימה של כישופים, הרגשתי שהגעתי למה שאני מחפשת".

     

    הקריאה ברשימת הכישופים המופיעה בספר האגדה הותירה אותה ואת צוות השחקנים בתדהמה. "היינו המומים מהמופרעות ומהפגאניות שבזה. לא היית מודעת לחלק הזה ביהדות. לא היה לי ברור מה ליהדות וללחשים, קמעות וקריאה למלאכים, שהם על גבול העבודה הזרה. זה היה די Creepy", היא אומרת. בין לחשים נוגדי עקרות לכישופים להמלכת מלכים וכאלה שמנבאים במדויק את יום מותך או גורמים לשונאיך לסיוטי לילה, התמקד האנסמבל במאגיה לבנה. "היו שלבים בעבודה שבהם עשינו טקסים, אבל מכיוון שיש חוק בכשפים, שאומר שכל כישוף חוזר אליך בעצמה גדולה פי שבע, העדפנו לעשות כשפים טובים", היא אומרת ומגלה שהחבורה הסתפקה בכישופי החלמה ואהבה.

     

    זה לא חדש שאת נמשכת לעולם האגדה ולתיאטרון פיזי. זה היה מאד בולט ב"איזאבלה" וזה קיים גם כאן ובכל זאת זו עבודה שלוקחת לצדדים יותר אפלים

     

    "זה נכון. תהליך העבודה ב"כישוף" היה שונה מאד. פתאום גיליתי את הקסם של הטקסטים האלה שכתובים בעברית קלאסית. אני מעולם לא התעסקתי עם חומרים של שייקספיר או טקסטים קלאסיים אחרים, שמתמודדים עם שפה, והייתי צריכה להיעזר בניסיון של השחקנים ושל רנה בכדי לגעת באזורים האלה. המסגרת הזו אפשרה לי להרגיש ביטחון במסע לאזורים חדשים ולהמשיך לחפש במקביל במקומות שמאד מוכרים לחברי האנסמבל"

     

    זו הצגה פמיניסטית?

     

    "כיוון שההצגה הזו לא יצאה ממקום שכלתני אלא מתוך משיכה לחומרים וצורך לגעת בהם ולטפל בהם, קשה לי לומר שנקודת המוצא היתה דגל כזה או אחר. מעצם העובדה, שמי שהובילה את ההצגה הזו היא אישה, ברור שההצגה מדברת בקול נשי. רציתי להבין למה בטקסטים החיצוניים קיים הציווי 'מכשפה לא תחיה' בלשון נקבה, כלומר למה רק נשים חשבו כמכשפות. לכל אישה, על פי הכתבים, יש פוטנציאל להפוך למכשפה, זה חלק מהטבע שלה".

     

    ההתעסקות בחומרים האלה ובמקומה של האישה בעולם בכלל וביהדות בפרט הולידה תובנות חדשות?

     

    "לקח לי המון שנים לגלות שאני שייכת למגזר ולעם שיש לו היסטוריה עלומה שלא סופרה. סיפור האנושות הוא יצירה גברית, שלנשים אין בה דריסת רגל. גיליתי במהלך העבודה כמה התפישות שלי מבוססות על הפנמה עמוקה של ערכים שהם גבריים. גם אני כילדה זלזלתי בנשיות, אולי מתוך אי רצון להיות בצד החלש יותר. רציתי לאמץ דפוסי התנהגות של בנים ובמידה מסוימת הוטמעה בי שנאת נשים וזלזול בהן, שרק עכשיו הבנתי כמה זה מעוות".

     

    היו תכנים שהכעיסו אותך במיוחד?

     

    "הטקסטים על הנידה. לא האמנתי כמה שנאה יש בהם, כמה הם קיצוניים. הם משווים אישה בנידה לנחש אפעה שיכול להרוג. כמובן שזה לא טקסטים שמשקפים את הלכי הרוח של היהדות באופן כללי, אבל כל מה שקשור לתקופה התלמודית, לספרות חז"ל ולשולחן ערוך ולרמב"ם, יש שם תכנים שוביניסטיים שתואמים את העולם שבתקופתו הם נכתבו. חשוב לדעת מאיפה אנחנו באים, כדי להבין מה בתפישה שלנו שטבוע בנו מימים ימימה זקוק לשינוי".

     

    אתם מתעסקים בקומפלקסים נשיים כמו תפישת הגוף, ניתוחים פלסטיים ובובות מין בלונדיניות. איך זה שייך לעולם הקדום שאתם עוסקים בו?

     

    "הפנמנו תפישות עתיקות וחלק מהשנאה לגוף הנשי והבעיות שיש לנו עם הגוף הנשי קשורה בזה שמתעסקים בו כביטוי פיזי של יצר הרע ולכן צריך להסתיר אותו, בשביל שלא יפתה לדבר עבירה. על פי התפישה הקדומה, עם הגוף הנשי צריך להתנהג כמו עם אביזר חד, מסוכן או כזה שיכול לגרום נזק".

     

    נקודת המוצא שלך לעבודה חדשה הוא נושא שמעניין אותך?

     

    "כן. יש נושאים שחוזרים ויחזרו, כמו הנושא הפוליטי, למרות שגם העבודה הנוכחית היא פוליטית בעיני. זה לא סכסוך בין יהודים לערבים, אבל זה סכסוך קדום אחר, עם השלכות חברתיות. זה קצת כמו ההצגה 'הנשים של פיקאסו', שביימתי באנסמבל הרצליה ובה ניסיתי לפצח משהו על התנהגות נשית והתנהגות גברית ולהבין יותר מה זה נשיות".

     

    אפשר לומר שבזמן די קצר הגעת למצב שבו דלתות התיאטרון הישראלי פתוחות בפניך?

     

    "זה היה תהליך שהתחיל אחרי 'המדריך לחיים הטובים'. לפני כן עבדתי לא מעט בבתי ספר למשחק. זה נכון שהיום התיאטרון הרפרטוארי פתוח בפני, אני מודעת לזה שזו פריבילגיה נדירה. מצד אחד, אני מאד אסירת תודה על זה ומצד שני ברור לי שאין לי שום בעיה לחזור לעבוד בבתי ספר למשחק. חשוב לי להמשיך ולקבל את החופש לעבוד בשיטה שלי, שלוקחת יותר זמן ולגעת בנושאים שמעניינים אותי. זו פריבילגיה שהתיאטרון הרפרטוארי מוכן לאמץ את זה, כי זה מאפשר לי לחיות ולהתפרנס מתיאטרון. אם יציעו לי לביים רק מחזאות מובנית ברפרטוארי, סביר להניח שאני אחזור לעבוד בבתי ספר למשחק".

     

    לא מעניין אותך לעסוק במחזות כתובים?

     

    "תלוי איזה. אני מאד אוהבת את חנוך לוין, ואני מקווה שבקרוב אביים מחזה שלו. לורקה, טנסי וויליאמס גם מעניינים אותי. אני נורא נהנית ממחזאות קלאסית, אבל אין לי משיכה היסטרית לפצח את שייקספיר לשפת התיאטרון. לא בוער לי לתת לו אינטרפרטציה בימתית, למרות שזה נחשב ככפירה. אני מעריכה את האיכויות הפיוטיות, הספרותיות והדרמטיות שלו, אבל משהו בזה לא מרגיש לי מתאים. גם את צ'כוב אני מאד אוהבת, אבל הייתי נוגעת בו רק תוך כדי עריכה אכזרית".

     

    מה חסר לך בתיאטרון?

     

    "חבל לי שקשה לפריפריה לשרוד ואני מנסה להבין מה צריך לעשות בכדי שזה ישתנה. לפעמים אני כועסת על מנהלי אולמות וקניינים, שהרבה פעמים כשהם רואים הצגות הם קופצים מהר מדי למסקנה שזה לא לקהל שלהם. זה בא מתוך התנשאות ואני מאמינה שלא חשוב מאיפה הקהל מגיע, כשהוא מקבל מוצר אמיתי וטוב, הוא יודע להעריך את זה. בפטרונות הזו נתקלתי גם בבתי ספר עם מורים שטוענים שהצגות, במיוחד פוליטיות, לא מתאימות לתלמידים שלהם. זו הסיבה ש'פלונטר' ובעיקר 'המדריך לחיים הטובים', שתיכוניסטים קרועים עליהם, לא נמכרת לבתי ספר. זה נורא מרגיז אותי שאנשים מחליטים בפטרוניות בשביל הקהל. מעבר לכך נורא פופולארי להשמיץ את הממסד אבל גם בתוכו יש הרבה מאד תיאטרון טוב, אחר ומהפכני, שמשום מה לא מצליח לצאת מתל אביב, מפחד של צנזורה פנימית שעושים בעלי אולמות שלא מאמינים מספיק בקהל שלהם. זה פחד שלא באמת מחובר לקהל".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילם: גדי דגון
    "כישוף". בין המוסר ליצר הרע
    צילם: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים