אדורה - בישולים מבית סבתא עם טכניקות עדכניות

"אדורה" ברחוב בן יהודה בתל-אביב מציעה עסקית לא יקרה, המשלבת בישולים אתניים עם מטבח עדכני. היצירתיות בולטת, אבל לפעמים המנות משדרות עודף מאמץ

אמיר קמינרפורסם: 06.06.06 , 11:23

הכי מוצדק והכי עולץ שמתרגש עלינו לאחרונה הוא שובו של השחקן עמיקם לוי, המפאר את העונה השלישית של "השיר שלנו". הוא מגלם את הבמאי המוטרף, הססגוני, נטול העכבות של הלהקה הצבאית ומגדיר מחדש את המושג "דיווה". לוי, שייזכר לנצח כמורה גבאי מהסדרה "עניין של זמן", התקשה בשנים האחרונות להתמודד עם הפוליטיקות של השואו-ביזנס העברי ועם הדחיות הכרוכות במקצוע.

בשנות היעלמותו הוא התמסר לטיפוח חנות העתיקות הקסומה שלו בפאתי רחוב דיזנגוף בתל-אביב. אנחנו מכירים כבר לא מעט שנים, ורק עכשיו נודע לי שנולדנו באותו יום (אבל לא באותה שנה), וזה מסביר את הדמיון בינינו. מיד זימנתי אותו לארוחה. מה גם שהוא בשלן אובססיבי ("פתרון ומזור לכל מצוקה וכאב"), הנוטל השראה מהאוכל הסורי של אמו וגם מהמטבח ההודי.

לארוחה צירפנו בתולה נוספת שנולדה אף היא במועד בו הגחנו לעולם, ה', שמיד נשאה נאום על הקו המקשר בין שלושתנו: "אישיות נרקיסיסטית, היסטרית, ילדותית, צעקנית, נהנתנית, מקטרת, ורבלית, משעשעת, רגישה מאוד, בעיקר לעצמה אבל גם לסביבתה, בעלת טעם משובח בבגדים, נטייה להתמכרות, סף גירוי נמוך, יצירתיות מרקיעת שחקים, אינטליגנציה גבוהה מאוד, צורך תמידי בחיזוקים וחיבה עזה לטלנובלות בפרט ולטראש בכלל. שלושתנו גם אוהבים לקטר על מערכות היחסים הבעייתיות/לא קיימות שלנו".

נותר לנו רק להסכים לאבחנותיה המדויקות. החבורה הבלתי אפשרית הזאת החליטה לסור למסעדת "אדורה" ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, החוגגת שנה לכינונה ברענון התפריט. השף המצודד אבי ביטון (חניכו בדימוס של ניר צוק), המנהיג את "אדורה", משלב, כנהוג בתקופתנו, בישולים אתניים מבית סבתא עם טכניקות עדכניות. אבל בניגוד למסעדות שף רבות, העסקית לא יקרה - כולה 55 שקל (מנה ראשונה ועיקרית).

בראשונות התפעלנו מסביצ'ה מעודנת ומצוינת של דג מוסר המונח על קרם של אגוזים וזרעי עגבנייה. מנה מזמינה במראה ובטעם, שתגרום גם לשונאי הדגים לקחת ביס. הטעם המיוחד והמקורי של השרימפס בשמן זית וזעתר על קטיפה של חציל קלוי, שגנבו את ההצגה, הזכיר לעמיקם קומזיץ ל"ג בעומר בנחלאות בירושלים - שם כמובן לא היו חסילונים, אלא תפוחי אדמה קטנים ופריכים. עולם הדימויים של ה' לקח אותנו למחוזות אחרים: "כיף לאכול את השרימפס עם הידיים, בלי התקשקשויות מיותרות, כאילו היינו דייגים נורבגים שסירתם נקלעה לעזה".

הפטה כבד שהוגש עם מרקחת חצילים היה סביר וזהו. עמיקם גרס שהוא משעמם. הראגו עגל, שהוגש על חציל קלוי, היה אנמי ולא הצליח להשאיר חותם משמעותי, אבל גם לא הזיק. החצילים הוגשו עם טחינות צבעוניות, בצבעים בוהקים ומשונים, כמו ורוד פוקסיה וירוק חייזר. "אינני יודעת מי העתיק ממי, אבל זה מתחיל להיראות כמו טרנד, וזה לא מוצא חן בעיני", קיטרה ה'. "יש צבעים שפשוט לא נועדו להיות על אוכל".

בעיקריות התעמקנו בחריימה פירות ים עם קוסקוס - מנה מוצלחת ש"הצדיקה את מוצאו האתני של השף", התפייט עמיקם. "ואיזה עיניים יש לו, יוקדות ומהפנטות כטעם המנה", הוסיף. פילה המוסר היה פשוט, פריך וראוי. הוא השתכשך על פירה עשבי תיבול עדין וטעים. מה שהרס במקצת את חגיגת המוסר היה תוספת של ג'מבו שרימפס, שהגיע עם הרגליים, העיניים וכל מיני זיזים ונימים דוחים. עמיקם מתקשה עדיין, ימים אחדים אחרי הסעודה, להשתחרר ממבט הזעם והאשמה שהטיחו בו עיני הג'מבו האומלל.

מאחר שהוא ואני נמנים עם אוהבי איסטנבול, תהינו איך הקבב הטורקי (בשר עגל). הוא הוגש משופד על מקלות קינמון בליווי של חציל קלוי וטחינה לבנונית (הטרנד הזה מתחיל להימאס). הקבב היה רך ונעים, אבל באיסטנבול יש טובים ממנו. ה' ההרפתקנית התעקשה להתנסות בשיפודי יען. מיד הבנו למה היען טמן את ראשו בערימת פירה בטטה - מרוב בושה על טעמו הסתמי, היבשושי ונטול הריגושים.

אחרי שכשלנו בנסיוננו לדלות סודות עסיסיים מחדר ההלבשה ומאחורי הקלעים של "השיר שלנו" מעמיקם, שהתבצר בשתיקתו כדרכה של דיווה מתבגרת ("בגילי אני כבר יודע מה צריך להגיד ומה צריך לשמור לכרית בלילה"), סיכמנו את מפגש הפסגה: ניכר שלביטון יש אמנם כישרון, פוטנציאל ופרצי יצירתיות והתלהבות, אבל לפעמים המנות שלו משדרות עודף מאמץ, ולפעמים הן רק "ליד", למרות ההשקעה. רצוי שישקיע פחות באסתטיקה ובעיצוב המנה ויתמקד יותר בטעמיה.