קשר השתיקה

כשחזרנו מניו יורק גיליתי שחזרתי עם משקל עודף של 17 קילו ו-75 גרמים. 13 קילו של אובר ווייט הצטברו לי במזוודה וארבעה קילו ו-75 גרם סוררים הצטברו לי על הגוף בואכה הבטן והישבן. סוג של אסון הומניטרי שאין לי מושג איך הוא קרה דווקא לי, שמקפידה על הפרדת פחמימות, חלבונים ופחמן דו חמצני ביומיום. היתה לי תחושה פנימית שמשהו רע עובר על הגוף שלי, הרגשתי את זה, אבל כולם מסביבי שתקו. אף אחד לא אמר לי מילה, לא שלח מייל נאצה, לא כתב טוקבק אלים. כלום. דממה מוחלטת. ומה כבר ביקשתי? SMS קצר עם המילה "השמנת"?

מכיוון שכל חיי אני נלחמת בחמשת הקילוגרמים המיותרים שירשתי בגנטיקה המשפחתית הדפוקה שלנו מסבתא שלי, שהעבירה את זה לאמא שלי, שהעבירה את זה אליי - אני מקפידה על אכילת חסה, שתיית מיץ עשב חיטה וחדר כושר פעמיים בשבוע, זאת כמובן אם יש לי מוטיבציה. כלומר, אם יש לי עבודה חדשה באופק. מכיוון שאני בפגרה מצילומים עד לחודש הבא, עיקר הפעילות שלי לאחרונה מסתכם ברביצה בחוף הילטון (מתי יעשו לביקיני הכחול שלי פפראצי ולא רק לאושרי כהן? לא מיצינו אותו כבר בפוזות שיזוף?) ובאכילת פיצות עם "הקרייריסט", שלא מבדיל בין 12:00 בצהריים ל-00:00 בלילה. בקיצור, ב-ט-ט-ה.

הבעיה הגדולה עם השמנה (ולא רק אצלנו, המפורסמים) היא שאף אחד לא מעז לדבר על זה. אף אחד לא מתקשר ואומר: "תשמעי, גדל לך התחת", "תפסיקי לאכול פיצות" או "אולי תעשי מלתעות?". יש קשר של שתיקה סביב עניין ההשמנה.

חודש וחצי שאני בולסת בלי הפוגה ואף אחד לא פצה פה. כולם ראו ודממו. "למה לא אמרת לי שהשמנתי?", שאלתי כל אחד מדמויות המפתח בחיי, והתשובות המתחמקות לא איחרו לבוא. "בשבילי את תמיד סקסית", אמר "הקרייריסט" ושלח מיד ידיים להוכיח לי את טענתו. "לדעתי רזית", שיקרה אמא שלי בלי להניד עפעף (טכנית היא גם לא יכולה להניד אותו מאז שעשתה מתיחה פנים קלה), "המלבישה" בספיישל שצילמתי לפני שבוע שיקרה לי שרזיתי רק בשביל שאסכים ללבוש את הסמרטוט שעיצבה, ורק "הרכלן" הודה בקושי רב שאם הוא לא היה החבר הכי טוב שלי, הוא כבר היה עושה מזה מטעמים במדור הרכילות שלו.

שמחתי לגלות שמישהו אחד מסביבי אומר לי סוף סוף את האמת וקצת הצטערתי שהוא לא כתב על זה. אומנם הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפתוח "פנאי פלוס" כמו אגם רודברג ולגלות שפרסמו בוק של הבטן והפולקעס שלי פלוס סימוני עיגולים במקומות העגולים, אבל זה בטוח עדיף על פני קשר השתיקה של האנשים שמקיפים אותה ולא נעים להם להעיר לה. באותה מידה אני בטוחה שאף אחד מסוללת הלקקנים שמקיפה את יהודה לוי לא אמר לו שלהתראיין לשאלון המורחב של יאיר לפיד ולהגיד שהוא אוהב שירים רומנטיים כמו "אלי, אלי" זאת דוגמה רעה וחסרת טעם. ככה זה עם אנשים שמקיפים מפורסמים, הם לא רוצים לעצבן את הטאלנט.

בלילה, אחרי שפצחתי בסדרת כפיפות בטן (17 כפיפות עד שקרסתי), עברתי למתכונת חירום של יוגורטים דיאטטיים ושקלתי להצטרף מיידית ל"לרדת בגדול'. הבנתי שכל עוד אחיה באור הזרקורים אהיה מוקפת בחבורת אנשים שייפו למעני את המציאות, רק בשביל שהטאלנטית שלהם תהיה מרוצה. מעולם לא שמעתי מישהו מסביבי אומר לי "תשמעי, בסצינה שהיתה בפרק האחרון שיחקת חרא" (ואלוהי "מסך הזהב" יודע שהיו הרבה מאוד סצינות כאלו), או "התמונה שלך בכתבה שעשו עלייך מביכה. לא היית צריכה להצטלם בפוזה סקסית" (וכן, היו גם לא מעט כאלו), או פשוט "את לא מצחיקה", "אסור לך לשיר", "אדום לא מחמיא לך" ו"הגיע הזמן לבוטוקס".

אני יודעת שהאמת היא דבר כואב, אבל זה הרבה פחות כואב מלעשות שאיבת שומן או סתם להיות בדיכאון בגלל שאני מרגישה כמו קירסטי אלי ב"שחקנית שמנה". וברגעים כאלה, בהם אני לא יכולה להתנחם בסופלה שוקולד, אני בעיקר מתנחמת מהעובדה שיש בעולם שלי, להבדיל מהעולם הנורמלי, כל מיני רעננים שקדים ושאר עלוקות רחומות לב, כדי שאוכל לשמוע את האמת, גם אם היא מאוד כואבת באזורים הרגישים. אז אנא מכם, בפעם הבאה תעשו לי טובה ותזרקו לי איזו מילה.

נ.ב.

לאודי סגל: אח שלי, רציתי לומר לך שראיתי אותך השבוע ועושה רושם שקצת השמנת. אל תיעלב, קבל את זה ממני באהבה. משמנמונת לשמנמן בהתהוות.

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר

 ani-celeb@pnaiplus.co.il