פשוט אסון

הנה החדשות הטובות: אורכו של "פוסידון" חוצה אך במעט את סף תשעים הדקות. ובמציאות קולנועית שבה משך הסרטים נדמה כנצח, יש בצמצום פרק הזמן שבו מבלה כאן הצופה אל מול המסך משום הישג של ממש. אם כי, כמובן, בהיעדר קמצוץ של תחכום עלילתי והשראה, קשה לראות איך הסרט הזה – שעניינו קבוצת ניצולים המבקשת להיחלץ מקרביה של אוניית נוסעים טרופה – יכול היה לגזול יותר מזה מעתותיו של רוכש הכרטיס.

הנה החדשות הרעות: “פוסידון" הוא גירסה מחודשת לסרט אסונות קאמפי שביים רונלד נים הבריטי ב-72'. מה טעם היה לשוב ולחמם במיקרוגל את עלילתו הכמושה של הסרט ההוא, על הגורל המר הפוקד אוניית פאר, שגל עצום הופך אותה על ראשה בלב ים, ומותיר אחריו רק קומץ שורדים (שגם מספרם הולך ומדלדל), המפלסים את דרכם החוצה? התשובה היא, שבאמריקה של אחרי 11 בספטמבר והסופה "קתרינה" שהחריבה את ניו אורלינס, שאלות כאלה, שעניינן המשיכה לקטסטרופות פתאומיות המסתיימות בגאולה, נדמות כמעט מיותרות. וסרט כמו זה שלפנינו – שבו עולמם של הגיבורים מתהפך, פשוטו כמשמעו, ברגע גורלי אחד – מייצג, כ"מלחמת העולמות" לפניו, את הרגע ההיסטורי שמתוכו הוא בוקע.

קל, על כן, להבין מדוע הלכו יוצרי הסרט הזה, ובראשם הבמאי-מפיק וולפגנג פיטרסן, אצל אמן האסונות המנוח, אירווין אלן, מי שבשנות ה-70 יצר ז'אנר משל עצמו. “המגדל הלוהט" הקלאסי (1974), “הנחיל" (1978), "מירוץ נגד הזמן" (1980), כמו גם סרט ההמשך "בחזרה לפוסידון" (1979) – כולם-כולם היו אפוסים ראוותניים שסיפקו לקהלם ספקטקלים של הרס, מוות וחורבן, אליהם חבר מקבץ מרשים של כוכבים הוליוודיים מזדקנים. בשעתו, ניתן היה אף לקרוא את סרטי הקטסטרופה הללו כאלגוריות, לעיתים אפקטיביות, על מלחמת וייטנאם, מבעד לאופן שבו ממסד מושחת ותאב ממון אחראי שם בעצם לאותן מגה-טרגדיות.

"פוסידון". בזבוז זמן

הצרה היא, קודם כל, שהשחקנים פה הם כה אנמיים, עד שלא ממש אכפת לך מי יחיה ומי ימות. מלאכתו של הצופה מסתכמת בעיקר בקימוט המצח וכיווץ הגבות בניסיון נואש להיזכר מאיפה, לעזאזל, הם מוכרים לו. הנה ההוא שהופיע, כמדומה, ב"ענק" בתפקיד רומנטי של מהמר הרפתקן (ג'וש לוקאס); ולצדו, מה שמו, זה שמשחק את מי שהיה פעם ראש עיריית ניו יורק, והיום הוא אב שמרן (קורט ראסל); והנה גם, נו, איך קוראים לו, השחקן הזה שזכה פעם באוסקר, כהומו בעל מחשבות אובדניות (ריצ'רד דרייפוס), שברגע בו הוא מתכונן להתאבד בקפיצה אל הים, בא הגל הגדול ההוא ושוטף אותו חזרה אל האוניה. וכולם, בעיקר הגברים שבהם, מחליפים ביניהם שורות דיאלוג המסתיימות, בדרך כלל, בסימני קריאה, ואף שמעולם קודם לכן לא דרכה כף רגלם על סיפון, הרי הם מפגינים שליטה מעוררת השתאות בפענוח צפונותיה של הספינה ההפוכה.

אך בעוד מה שקרוי פה בטעות תסריט שורבט, כך נראה, בקווים כלליים על גבי מפית בבית קפה, מחלקת האפקטים הממוחשבים, כמה צפוי, מספקת את שלה בדמות סטטיסטים בחליפות ערב שנצלים ו/או נישאים על גבי שטפי מים עזים, ואף סתם נמעכים על ידי טורבינות ענק. הנשים, באופן ראקציונרי, קיימות פה רק כדי לספק לסרט את מידת הפניקה הדרושה – בולטות בהן אם דאגנית ונוסעת סמויה היסטרית – והתוצאה, לפיכך, הינה שוביניסטית באופן מעורר רתיעה.

פיטרסן, כזכור, הוא במאי חובב קטסטרופות ימיות, ועל העדות יבואו דרמת מלחמת העולם השנייה הנפלאה, “הצוללת" (1981), אפוס קלאוסטרופובי שביים במולדתו גרמניה, ואשר התרחש בקרביו של כלי השיט שבכותרת, ו"סערה מושלמת" (2000), שגיבורו, אה, היה אף הוא נחשול אדיר. מוזר, אבל מבט חטוף בסוף הסרט על פני ניצולי הפוסידון מגלה שכל השחורים (בהם רב החובל של האוניה) וההיספנים נספו אי שם בדרך. כשנזכרים ששמו הפרטי של הבמאי הוא וולפגנג, יש בעובדה הזו כדי לעורר אסוציאציות בהחלט לא נעימות.