מהיום אימרו: תשעה בעקבות אחת

דאגתם? תהיתם לאן היא נעלמה? אחרי שבועיים של היעדרות בנסיבות מוצדקות, מלי גרין חוזרת, כשהיא חובקת בחיקה בת תשיעית - מזל טוב מכולנו! כפיצוי, קבלו טור ארוך מתמיד

מלי גרין פורסם: 19.06.06, 06:49

הבכי הראשון של רותי נישא בחלל החדר. בתזמון מושלם הוארו שמי ירושלים החשוכים בשלל זיקוקים מדהימים שצבעו את החושך בכל צבעי הקשת. חגיגות יום ירושלים החלו. החגיגה הפרטית שלי החלה. בעיניים דומעות הבטתי בפנים הקטנות והמקומטות: "הנה, קטנה שלי, הדליקו זיקוקים בשבילך!"

החודש התשיעי לא נגמר

"מזל טוב, מזל טוב", הברכות הגיעו מכל עבר. תחושת הקלה אמיתית עברה בי. הנה הסוף לימים הארוכים של החודש התשיעי, שנדמה היה כי לעולם לא יסתיים.

סיימתי את ההריון לאחר 42 שבועות מלאים. הייתי כל כך מותשת ועצבנית, עד שלא יכולתי לבוא במגע עם העולם סביבי. ירדתי למחתרת, פשוטו כמשמעו. החברות שלי חשבו שנסעתי למשימה חשאית מעבר להרי החושך. הטלפון צלצל במשך ימים ולא זכה למענה. התנתקתי. החברה היחידה שזכתה לשמוע ממני היתה מוותרת על התענוג לו יכלה, אולי בגלל שכל השיחות התחילו והסתיימו באותו משפט: "את חושבת שזה ייגמר? אני כבר בכך וכך ימים איחור..."

המצב היה כל כך קשה, עד שהחלטתי לא להיראות בציבור גם כשאחותי חגגה ברית לבנה, בן ראשון אחרי ארבע בנות. "אין לי מה ללבוש וסתם ירחמו עליי", הודעתי לפרטנר. הוא, מרוב דאגה ליחסיי עם בני משפחתי, הלך לברית בלעדיי, מה שלא עזר לו כשהתקשרתי אליו באמצע הברית, זועמת שהשאיר אותי לבד. "אבל..." הוא גמגם, "זאת אחותך, הלכתי בשביל להציל שלום בית..."

בשאריות ההיגיון שעוד נותר לי, הבנתי שהפתרון היחיד הוא ללדת.

פחד איום השתלט עליי. כן, כאן המקום לגלות לכל אלה ששאלו אותי בתדהמה: "לידה תשיעית ואת עדיין מפחדת?" אז זהו, שבלידה תשיעית את מפחדת עוד יותר, ויעידו ארבעת הסירים ששרפתי בשבוע שלפני הלידה (הילדים דווקא שמחו, סיר שרוף = הזמנת מגשי פיצה).

לא צריכים אותי...

הסלולרים בחדר האוכל של היולדות מצלצלים ללא הרף. "אז תקרא לאמא שלך, שתבוא!" נשמע ייאוש בקולה של היושבת לצידי.

"הכל בסדר?" שאלתי אותה, והיא, מסובבת את המזלג בפעם החמישית, הביטה בי. "בעלי לא מסתדר! הוא בבית עם שני ילדים, בן חמש ובת שלוש, והכל מפורק. ואיך אצלך?" שאלה אותי, מנסה לשאוב פירורי נחמה. לא סיפרתי לה את האמת. האמת? אני מרגישה מיותרת!

זה היום השלישי במחלקת היולדות, והסלולרי שלי דומם. אין קריאות מצוקה בנוסח "אמא, מתי את חוזרת?" ו"אוף אמא, אנחנו מתגעגעים". השיחות היחידות שאני מקבלת קצרות מאוד, כי בדרך כלל אני זו שמתקשרת.

"הי, זאת אמא, שירה מה נשמע? הכל בסדר? איך אבא מסתדר?" בתוך תוכי אני כמהה לשמוע איך הם לא מסתדרים, וכמה קשה ורע כשאמא לא נמצאת. התשובה מותירה אותי בהלם: "אמא הכל טוב, קיבלתי מאה במבחן, אני חייבת לסגור, ביי אמא".

הפרטנר, שהיה כאן הבוקר עם חיוך רחב על הפנים, הביא איתו זר פרחים ענק ומשלוחים מההורים: ארוחת בריאות אמיתית ששלחו ההורים שלי, וחבילת מתנות ששלח סבא גרין. "עוד חבילה מסבא גרין?" הפרטנר חייך, איך לא?

משדה התעופה לחדר הלידה

סבא גרין נחת בחצות הליל, לאחר שבילה את היום בעיר פרימישלן

שבאוקראינה (מקום קבורתו של הצדיק הקדוש רבי מאיר מפרימשלן). כשקיבל את הדיווח שאנחנו בחדר הלידה, הוא עמד שם והתפלל שהכל יעבור בשלום. רגע לפני שעלה על המטוס בדרכו ארצה, התקשר, וכעבור כמה שעות של מתח מיהר להתקשר שוב: מזל טוב נולדה לך נכדה!

אצלו, דין נכדה מספר 9 כדין נכד מספר 1. השד יודע איפה הוא מצא באישון ליל זר פרחים בגודל של חדר הלידה, ותראו לי שומר אחד שלא ייתן אישור כניסה ב-2:00 בלילה לסבא נרגש.

"טוב, יהיו לך מתנות לילדים כשתחזרי", אמר הפרטנר, חומד את ה-MP שסבא גרין קנה לשימי.

"נו? איך אתם מסתדרים?" אני מצפה לתלונות, ואילו הוא רק מחכה לבלות עם הקטנה שהצטרפה לחבורה. "טוב, אני רץ הביתה לילדים, אני צריך עוד להכין למימי תלבושת למסיבה שלה מחר". מוקפת פרחים ומתנות אני תוהה מה זה אומר, אם ככה מסתדרים בלעדיי...

אני חוזרת הביתה

חוזרים הביתה, לשגרה. אני אורזת את הדברים בתיק, מוציאה חליפה ורדרדה ומביאה אותה לחדר התינוקות, נפרדת מהצוות החם במחלקת היולדות הדסה הר הצופים (ותודה מיוחדת לשלומית שמחלקת את האוכל למעלה משני עשורים...) שליווה אותי בימים האחרונים עם כל הלב. הפרטנר מגיע לאסוף אותנו.

הלב פועם בהתרגשות, אני מתגעגעת למימי הקטנה, לשירה, ליעל, לכולם, להמולה של הבית. אני שולחת לדרכן את המחשבות הנוגות שליוו אותי ביומיים האחרונים. הנה הבית המוכר, הדשא, הפרחים. הפרטנר שולח בי מבט רב משמעות ומצפה. קיר הבית עמוס בברכות.

והבית עצמו? אפילו בפסח הוא לא הבריק ונצץ כמו ברגע שאני ורותי הקטנה נכנסנו הביתה. "אמא, נורא נורא התגעגענו אלייך, אבל אבא אמר לנו שאת חייבת לנוח, ובמקום להיות עסוקים בלהתגעגע כדאי שנכין לכבודך את הבית!", קראו כולם.

בפעם הראשונה זה שנים (תאמינו לי, אני לא מגזימה) ראו את התחתיות של סלי הכביסה הריקים. כל החולצות היו מגוהצות בארון. העריסה עמדה בצד החדר, מצעים נקיים קישטו אותה. והילדים? מגוהצים ומסורקים סובבו בתוך שניות את העריסה והביטו בפלא הקטן שהצטרף למשפחה.

"הי, קניתי לכם מתנות", אני אומרת, אבל הילדים לא שעו אליי והמשיכו להביט ברותי. "זהו", אני אומרת לפרטנר, "חוזרים לשגרה". "אף פעם לא חוזרים לשגרה הקודמת, מתחילים שגרה חדשה", הוא מחייך.

שחר של יום חדש

אופטימיות ומציאות - לולאה קשה לחיבור כשאת עומדת חסרת אונים מול תינוקת צווחנית הממאנת בכל תוקף להירגע בשלוש לפנות בוקר. מה עושים?

"אולי כואב לה משהו?" שאל הפרטנר בחמש לפנות בוקר. הוא מחזיק את מימי בת השנתיים על הידיים (שלא נשכח מי התינוקת "האמיתית" בבית), בעוד אני עם רותי הצווחת. מה אומר ומה אגיד, מסיבת פיג'מות אמיתית.

אחרי כמה ימים ולילות הפוכים, שבהם רותי נמה כמלאך ביום וצורחת כל הלילה, אני מוצאת את עצמי טרוטת עיניים ועייפה, בתשע בבוקר, עומדת בתור לרופא בתחנת טיפת החלב הסמוכה לביתי.

"היא בוכה במשך שעות", התחלתי לתאר את מסכת הייסורים הלילית. "אולי יש לה דלקת באוזן? גרון, בטן, קיבה?" העליתי שלל אפשרויות. הרופא הצעיר שלח בי מבט מלא רחמים. "גברתי, הסימפטומים שאת מתארת מתאימים לילדה בת שבועיים. תראי, כל האמהות חוששות כמוך בהתחלה, זה הילד הראשון שלך? בילדים הבאים את כבר תדעי שרק הזמן מרפא".

תובנה אחת לשבוע:

יש דברים שהזמן לא מרפא: כמו הפחד מהלידה, הצורך בשינה, החשש שהילדה חולה.