תרבות זרה: אזכרה בנוסח שינטו

"הכי חשוב איריס סאן זה לא לצלם מקדימה את כהני השינטו", מסנן לי בשקט א' מבין שיניו. היום מציינים 75 שנה למותו של קיטהסאטו, הסבא-רבא של א', ואנחנו מפלסים דרך בין עשרות האנשים הממתינים לתחילת הטקס ברחבת המוזיאון שהוקם על שמו.

שיבאסאבורו קיטהסאטו הוא אחד מאלי השינטו היפניים שהיו בני תמותה. הוא זכה בתואר על שום תרומתו למחקר הבקטריולוגיה, במיוחד בתחום הטטנוס, הדיפתריה והאנתרקס. יחד עמו זכה בתואר שותפו לחלק מהמחקרים - ד"ר קוך הגרמני, שהיה גם חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1905, פרס שייתכן ונמנע מקיטהסאטו משיקולים זרים.

שיירת כהני שינטו עטויי בגדים לבנים בוהקים ומעין קסדות שחורות פוסעת לעבר אולם הכנסים בקומה השניה של המוזיאון לזכר קיטהסאטו. אני צועדת אחריהם, מנסה לצמצמם את נוכחותי לאפס, ונכנסת, זרה יחידה ובולטת, אל אולם מלא עד אפס מקום ביפנים בחליפות שחורות חנוטות.

שלושה נגנים הנושפים בחלילים עתיקים מבשרים על תחילת הטקס. אני נמסה מהחום ומהלחות, לוגמת מים בשקט, אבל השכן שלצדי מלכסן אלי מבטים זועמים: לשתות זה דאמה (אסור), הוא מסמן לי על ידי הצלבת ידיים, ומוסיף סימנים המורים לי שלא לשכל רגליים ולשבת ישר ומתוח. אני עוקבת בהכנעה.

בחור מעונב וחמור סבר מגיש לכהן השינטו שורה של מנחות לאל קיטהסאטו. בזו אחר זו מונחות המנחות - דגים, ביצים, תפוזים, ירקות ועוד - במקום המיועד לכך. הקהל קם ויושב לסירוגין, בהתאם להנחיות הכהנים שנוטלים מדי פעם ענפי עץ ומנפנפים בהם.

המוזיאון הוא חלק ממתחם בית החולים ומכון המחקר על שם קיטהסאטו, ואני לא יכולה שלא לחשוב על השילוב המוזר שבין פולחן עתיק לקדמה מדעית.

לסיום הטקס מתבקשים כל האורחים לעמוד בשלשות ולאחוז ענף ירוק. זהו שיאו של הטקס. לפי תור, ניגשת כל שלשה למקום המסומן לה וביחד - ככל האפשר - מבצעת סדרה של פעולות: קידה, הנחת הענף, קידה, שתי מחיאות כף, קידה, קידות נוספות לימין ולשמאל (הקהל מחזיר קידה). החלילים ממשיכים לנגן כל העת. פחדתי לשגות, והחלטתי לנקוט צעדים מונעי אסון: נדבקתי לקיר והעמדתי פנים שאני עסוקה במצלמה שלי.

לאחר סיום הטקס, כששוב יכולתי לנשום, החל משתה באולם הספורט של המוזיאון. כמה מאות מדענים (ואני, שמורידה מן הסתם את האיי.קיו. הממוצע באולם) מרימים כוסית לזכרו ולכבודו של קיטהסאטו. Kampai, "לחיים", אני צועקת יחד עם כולם, רק כדי להיווכח שהם צעקו Kempai - מאחר שמדובר באדם שנפטר. את מבוכתי אני משתדלת להסתיר מאחורי מגשי האוכל העמוסים בסושי וסשימי המלווים בהרבה בירה וסאקה.

אני מביטה בתמונתו של קיטהסאטו, שהיה, שלא כמו היפני הממוצע, שמנמנן, ונזכרת בבקבוקון הוויסקי האישי שלו, שמוצג במוזיאון לצד המיקרוסקופ. קיטהסאטו, אני חושבת לעצמי, היה לא רק פנומן בתחום המדע אלא גם אדם שידע ליהנות מהחיים.

Kitasato Museum, Kitasato University, 5-9-1 Shirokane, Tokyo