הוא בוגד בי עם צ'יפ
העבודה לא עוזבת אותו. ככה יישב עד אור הבוקר, במכתב שיניח ליד המיטה יכתוב שזו תקופה לחוצה והוא מצפה להבנה הדרושה, פרויקט חם, לקוח תובעני. למחרת יחזור על אותה המנטרה. חברותיי מקטרות על בן הזוג שנצמד למרקע, רובץ בבית עם עדר חברים, פיסטוקים וערימה של בירות כדי לצפות בשידורי המונדיאל. לפחות אצלן זה זמני
בלילה דפיקות רועמות על הדלת. בעיטות, מכות אגרוף, מישהו מתנגש בה הלוך וחזור. הסלולרי מצלצל, מרעיד את אוזניי. אני מתעוררת בבהלה ומגלה שנרדמתי בתוך בגדיי המזיעים. אפילו העקבים עדיין עליי. אני מסתערת על הדלת - שוב שכחתי לשחרר את סוגר הביטחון, ומבעד לרווח הצר מביט בי זוג עיניים. כך אנחנו מנהלים לשברירי רגעים מלחמת מבטים חפוזה, מבטיי המאשימים מול מבטו המתחנן. בסוף הוא קורץ ואני ממצמצת.
"נו, תני לי להיכנס", מבקש הקול החלש שמעבר לדלת. שוב חזר בלילה אל בית נעול ומסוגר מפניו. "השכנים עוד יחשבו שזרקת אותי", גער בי כשנכנס פנימה, מטיל על הרצפה את תיק העסקים השחור, משתרע על המיטה וזרועותיו שמוטות לצדדים. זיעה קלה נתפסה במצחו, קמטים קלושים חרוטים על פניו, הראש כואב, מתפוצץ לו, הוא מבקש כדור נגד מיגרנה, אבל בטרם יבלע את הקפסולה הלבנה הוא מתיישב מול המחשב, וכאחוז אמוק מתחיל להקליד.
אם אציץ אל מעמקי ראשו ודאי אטבע בכמויות המידע, מאגרי החישובים, התכנונים והפרויקטים. ורק למטה, בקרקעית, מסתתרות מחשבה או שתיים עלי. הצ'יפים הביסו אותי בגדול, הם החשובים כרגע. הוא לא יאמר זאת במפורש, אבל לעיתים אשלח לו SMS ים תמהים: זוכר אותי, בת זוגך? והוא יענה "כן" קצר. רק על הצ'יפים יכתוב שורות ארוכות, מסמכים מפורטים, ואילו אותי יקבץ ל"כן" לקוני.
העבודה לא עוזבת את נפשו. ככה יישב עד אור הבוקר, כוס המים תישאר מלאה. במכתב שיניח ליד המיטה יכתוב שזו תקופה לחוצה והוא מצפה להבנה הדרושה, פרויקט חם, לקוח תובעני. למחרת יחזור על אותה המנטרה, כבר שינן בעל פה את המחויבויות לעבודה, את יודעת איך זה, יחפש בעיניי רגשות הזדהות.
בוהה בו, חלולה, רגליי מקופלות, צמודות אל בטני. לא מדברת על החתונות שפספס, המזל-טובים ששכח לאחל למקורביו, או אוליך אותו עד לכיור, לסתימה שמחכה לטיפולו המסור. גם לא אצביע על הכלבה שלא הוריד מזה שבועות. אחכה כתמיד שתסתיים אותה תקופת מרתון לחוצה, סופרת את הימים ופורקת אגרסיות במכון הכושר.
כל חברותיי מקטרות על בן הזוג שנצמד למרקע, רובץ בבית עם עדר חברים, פיסטוקים וערימה של בירות כדי לצפות בשידורי המונדיאל. לפחות אצלן זה ניתוק זמני. הן לא לבד, כל הגברים במדינה הרי מקריבים את הנשים שלהן לטובת הכדורגל. אבל אצלנו כל יום מונדיאל.
פעם נורא רציתי בן זוג הייטקי, אחרי כל הרומנים עם בחורים שלא עשו כלום עם החיים, עבדו בעבודות זמניות, בקושי הרוויחו או נסעו לחו"ל לעשות את הכסף הגדול והשאירו אותי בארץ. חשבתי לעצמי, וואלה, עבודה מסודרת, קרן מנהלים, ימי כיף, הטבות הנאה, אתגרים. שכחתי מכל המעגלים החשמליים והתחרות בשוק, שהופכת את בני הזוג שלנו לעבדים נרצעים ואותנו, הזוגיות, לאלמנות קש. נשים שאיבדו את הגבר שלהן לטובת איזה צ'יפ שאחר כך יהיה תקוע במכשיר סלולרי.
עשו להם מסאז' בגב, הם יושבים שעות ממושכות!
השתתפתי בסדנת תמיכה לנשות הייטק. כל הסדנה רק סיפרו לנו כמה יש לנו מזל שיש לנו גבר בהייטק, שזה שוק מתחזק ורווחי, ושעלינו לתמוך בגברים שלנו. עשו להם מסאז' בגב, הם יושבים שעות ממושכות! גלו התעניינות בפרויקט גם אם זה ג'יבריש בשבילכן! דרבנו אותם להתקדם בעבודה!
"אבל מה איתנו?" שאלתי את המדריכה והותרתי אותה פעורת עיניים ונטולת מענה.
בשיחה עם חברה אמרתי את האמת, שאני לא מסוגלת להבין, או שמא מסרבת בכוח. עם כל ההתמסרות הטוטאלית שלי לעבודה, אני מצליחה לנהל דברים במקביל, לחשוב על מספר דברים בבת אחת, לשפשף כלים, לנהל שיחה ערנית בטלפון, לצפות בטלוויזיה ואפילו לכתוב עבודה סמינריונית. והוא מרוכז בטלוויזיה ואינו שומע דבר, מתקתק על המחשב ומתעלם מהעולם. לא מסוגל להקדיש את עצמו לשני דברים בו זמנית. הוא שם אותי על "הולד" בזמן העבודה, ונמאס. סיימתי את השיחה ונזכרתי איך בעבר הייתי דווקא אני זו שהתעקשה לייבא את העבודה הביתה, מבטלת חופשות בגלל כתבות דחופות, רצה לבית הספר כשזקוקים למורה מחליפה גם אם זה בדיוק יום הולדתו. אז האם אני בכלל רשאית לצעוק הזנחה כשאני בעצמי חוטאת באותה האשמה?
"תישן כבר במשרד", אני נובחת מבעד לתריסים
"תישן כבר במשרד", אני נובחת מבעד לתריסים. במקרה התעוררתי. בדרך כלל כשהוא שב הביתה אני כבר ישנה, וכשאני מקיצה, הוא כבר שוב בדרך לעבודה. האם עלי לשוב לעבוד איתו רק כדי לזכות בפיסה מעולמו? כשעבדנו יחד הייתי אני מתעקשת לדסקס עבודה, אבל כדרך הגורל, התהפכו היוצרות, ועכשיו זה הוא ששקוע בעבודה, ואת החיים האישיים דחק לפתע לפינה.
בלילות חמים אנחנו מדברים בטלפון. בודדה מתמיד אני מתיישבת עם פופקורן והכלבה למרגלותיי. אנחנו מנסים לפצות על החסר, מדמיינים שאנחנו יחד ולא בשני מחוזות נפרדים. הקרבה המדומה מרפה את הכאב, אבל לפרק זמן קצר בלבד. השיחות הארוטיות, הלהט הרגעי שעובר בקווי תקשורת, מיילים עם תמונות מפתות והחיבוקים הספונטניים בלילה הם לא הדבר האמיתי, לא נוגעים אפילו לחיי השיתוף להם ייחלתי. מה יהיה כשיהיו ילדים? אני שואלת. הם בטח יכעסו על האיש הזה שפעם במספר חודשים נעלם לימים שלמים וחוזר הרוס בלילות, עצבני וטרוד.
במשרד שלו אני מבקרת לעיתים. הוא יורד ללובי, דקות קצרות של חסד. לפחות אני רואה אותו אז באור יום ולא אפלולי ומנומנם. "ככה לא יימאס לכם, אתם יכולים בתקופות האלה העמוסות בעבודה להתגעגע", מנסה החברה האופטימית שלי לנחם. רק בוויקנד הזוגיות שלנו תוססת, והרגעים הקשים מתמוססים. אנחנו שוב יחד, רגועים ואוהבים, המחשב כבוי - והעבודה רחוקה אלף שנות אור.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
