אנחנו עוברים לאוסטרליה
אצל רותי, היום והלילה הפוכים. גם אצל מלי. המחסור בשעות שינה מתחיל לתת את אותותיו, והיצירתיות שמושקעת בפתרונות לבעיה - מרחיקת לכת. מזל שיש שכנות טובות
ההחלטה נפלה פה אחד, בשלוש וחצי לפנות בוקר. רק המחשבה על ארץ שבה הלילה הוא היום שלנו, הרגיעה אותי. המטוס ינחת באישון ליל, רותי תירדם ואז גם אני אוכל לישון.
אני רעבה לשינה, אפילו חולמת על שינה. החלטות פזיזות כמו החלפת מקום מגורים מתרחשות רק כשאי-שפיות, תוצאה של חוסר שינה, אחראית להן.
בחמש לפנות בוקר, כשהיא עדיין פועה פעיות מעוררות רחמים, מציע הפרטנר להחליף אותי. "לא, מחר יש לך יום עבודה, אני אשלים שינה בשעות הבוקר", אני מתעקשת, והוא דווקא לא מתעקש, ושעה לאחר מכן הוא כבר בדרך לעבודה.
ואילו רותי, בדיוק כשהשמש שולחת קרניים חזקות, שמסתננות מבעד לתריס ונותנות לה אות כי תמה המלחמה והיא ניצחה בה - שוקעת בשנת לוחמים עמוקה.
תחזירי אותה לחנות
אני רוצה להצטרף אל שנת הלוחמים שלה, רק שבניגוד אליה - אני לא יכולה להרשות לעצמי. השעה שבע, שעת ההשכמה והכנת הילדים ליום לימודים. אני מורחת גבינה על הצד הלא נכון של הלחם, מוזגת דבש במקום חלב, החדר מסתובב.
"אמא, אולי תחזירי אותה לחנות של התינוקות?" מביט בי דודו הקטן בעיניים מלאות רחמים. "או שתקני מטפלת", הוא מנסה שוב. לכי תסבירי לו. אבל דבריו דווקא מעוררים בי מחשבות: הרי אפשר לקנות עזרה.
"התינוקת בכתה הרבה בלילה", קובע שימי, "אבל אמא, היא כל כך חמודה", הוא ממשיך, ודודו מסכים איתו. מימי מתקרבת אליי בחיוך גדול, לפחות מישהי ישנה הלילה.
פעלי לפי הכללים
המחוגים זזו, הילדים יצאו איכשהו, ואני מחליטה לאמץ את הכלל הראשון בשבועות שאחרי הלידה: לכי לישון כשהתינוקת ישנה.
אבל משום מה, כמו רוב האמהות, גם אני מרגישה תמיד צורך "לעשות". הבלגן של הבוקר דוקר לי בעיניים, ואז אני מחליטה רק לסדר "קצת": לסגור מיטות, לקפל שמיכות, להפעיל מכונת כביסה אחת ובינתיים לשים את הרטובה במייבש, ואם כבר אני שם, אז לקפל את הכביסה שהיתה במייבש. מבט במטבח מגלה שנותרו "רק" כמה פעולות פשוטות, ואם אני במטבח, אז כדאי לשים כבר ארוחת צהריים כדי שכשאקום באחת, הארוחה תהיה מוכנה.
אחרי שסיימתי את כל "הרק" גיליתי שעברו להן ביעף שלוש שעות, התינוקת מתעוררת לאכול, ואני ממשיכה להסתובב עייפה.
הכלל השני: כששואלים אותך אם את צריכה עזרה: תגידי כן, ופרטי.
כן, אשמח אם תכיני לי ארוחת צהריים. כן, את יכולה לקחת היום את הקטנים שלי איתך לפארק. אשמח אם תגהצי לי את ערימת החולצות. אצלנו בבניין, כל יולדת מקבלת ארוחת בוקר וסעודות שבת במשך שבועיים, ותאמינו לי שזה עוזר.
והכלל החשוב מכל: תני לעצמך זמן להתאושש.
מותר לך להיות עייפה, מותר לך להרגיש חלשה מספר שבועות, אל תנסי בכוח לחזור לעצמך, את תחזרי בקצב הנכון. עקבותיהם של תשעת חודשי הריון לא נמחים בתשע דקות.
פתרונות קסם
למרות הכללים המנוסחים היטב, ולמרות שלא מדובר כאן באמא חסרת ניסיון, המלחמה הלילית שלנו מותירה אותי חסרת כוחות וחסרת הבנה. מה עושים כשילד מחליף יום בלילה? זה לא שבשנים האחרונות ישנתי רצוף מדי לילה, רק שאל רותי לא קמים - עם רותי בכלל לא ישנים.
"את חייבת נדנדה חשמלית, אני אומרת לך", נאמה לי עירית, חברתי משכבר הימים. "זה פועל כמו קסם, הנה הבן של אחותי היה צרחן לא פחות קטן משלך, רק קנו לו נדנדה - שקט!"
התקשרתי לפרטנר לעבודה. "הוא באמצע ישיבה", ענתה המזכירה. "תוציאי אותו בדחיפות", ביקשתי, ובעיני רוחי הנדנדה שתשנה את חיינו. "אל תחזור הביתה בלי נדנדה חשמלית", אני מודיעה לו. עוד כלל ידוע אומר שלא מתווכחים עם יולדת עייפה. אחר הצהריים הוא הגיע הביתה לאחר שהשיג נדנדה חשמלית בחצי מחיר מתצוגה. הוא מרכיב, כולנו סביבו עוצרים את הנשימה.
הלילה ירד. לא הצלחתי להירדם מרוב מתח, שעת האפס מתקרבת. רותי לא מאכזבת, מתחילה לצרוח בשעה הקבועה, לאחר שסיימה לאכול. בדקתי שנוח לה, שהיא יבשה ונקייה, והיישר לנדנדה. עוד רגע הישועה תתחיל, אני מקווה. אבל הלא ייאמן קורה, ובכיה של רותי לא רק שאינו פוסק, אלא ממשיך ונישא בקצב הנדנדה.
גם הסל-קל עם המשחק המסתובב שאמור לעייף את העיניים, כמו שהציעה השכנה, מצטרף לנדנדה החשמלית המיותמת. ליד הקיר מצטברים להם מיני ערסלים ומושבים - אך לשווא.
מנשא, מנשא, תעשה את העבודה
ואז מגיעה ההצעה הנוספת. החברה הממליצה דיברה בביטחון רב שלא יכולתי לעמוד בפניו: "המנשא, שמעת עליו? את קושרת את הילדה בתוכו, באחריות היא תירדם, את יכולה לעשות הכל בזמן שהילד בפנים".
200 שקלים והתלבטות קצרה: הרי כבר קנינו כל אביזר שקיים בחנות, ורותי בשלה, בשתיים בלילה מתעוררת לבוקר חדש.
אני, שהייתי מוכנה רק אתמול לשלם מיליון דולר תמורת שינה רצופה של לילה, נכנעתי שוב. המנשא עליי, ורותי בתוכו. עיניה פקוחות לרווחה.
"מנשא מנשא, תעשה את העבודה", אני מתחננת, נזכרת בשיחה שלי הבוקר עם אחותי, שילדה את בנה הראשון, שישן כבר שש שעות בלילה.
"חוסר צדק משווע. אני חייבת לישון, יש עוד ילדים שזקוקים לי", אני מוצאת את עצמי מספרת לחתיכת בד את סיפור חיי.
אני לא יודעת אם המנשא עשה את העבודה, אבל מה שבטוח - הוא הרדים אותי. נרדמתי. בקשר לאוסטרליה, התוכנית התבטלה, אני עייפה מדי בשביל לארוז.
תובנה אחת לשבוע:
תובנה, תובנה, מממ... תנו לי לישון על זה.
- מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לטורים הקודמים:
