חיזור גורלי
הסלבריטאית מתראיינת למקומון ומתיידדת עם "הכתבת". מה שמתחיל כחברות אינטרסנטית לשני הצדדים, הופך במהירות לניג'וס בלתי פוסק. גלן קלוז, מאחורייך
בין מראיין-מרואיין יש מארג עדין של יחסים. כל כך עדין, עד שהם יכולים להפוך תוך כוס קפה אחת ושתי קלטות טייפ מנהלים לרומן סוער, או לחלופין לקטסטרופה נוראית שתסתיים בכותרת משמיצה בעיתון. "הדוגמנית האינטליגנטית", לדוגמה, שונאת עיתונאים ובכל הזדמנות אפשרית דואגת למצוא סיבה לפוצץ ראיונות בטענה שהשאלות היו פולשניות ומעליבות. "הזמר עם הלהיט היחיד", לעומתה, נוהג להתאהב בכל מי שמראיין אותו ומקדיש לו קצת תשומת לב. אחרי הכל, לא בכל יום הוא זוכה לדבר רק על עצמו במשך ארבע שעות רצופות ולא אצל פסיכולוג. "הבדרנית האנורקטית", שיש לה קצת יותר ניסיון מלכולנו, הגיעה למסקנה שהיא לא צריכה את התקשורת והפכה לסרבנית ראיונות גדולה יותר מריטה.
אני, לעומתם, עדיין לא גיבשתי דעה סופית על העיתונאים. מצד אחד, אני שומרת איתם על קשר חם ומדליפה מידע לכל דורש. מצד שני, אני זהירה, שומרת מרחק וממעטת להתראיין.
לקראת הפרויקט החדש שלי, שעולה בסוף החודש, קיבלתי מהיחצ"נית לוח ראיונות מסיבי וכספתח התבקשתי להתראיין למקומון עיר הולדתי. ארוזה בהרבה סבלנות ובתירוץ ש"יש לי מדידות בגדים בעוד שעתיים" - על מנת לסיים עם הסיפור כמה שיותר מהר - התייצבתי בקפה השכונתי בשביל לגלגל בפעם המי יודע כמה את סיפור חיי ולענות על שאלות לא רלוונטיות, כמו מה אני חושבת על הרומן של יהודה ונינט, והאם גם אני חולמת להיות גופה בהוליווד כמו אקי אבני ונועה תשבי. רציתי לשאול אותה אם היא חושבת שאני מדור רכילות, אבל שתקתי. רציתי כתבה אוהדת. אחרי שעתיים ארוכות, שבמהלכן "הכתבת" סיפרה לי במשך שעה על כישרון המשחק הלא ממומש שלה וציינה את שמות כל המרואיינים שראיינה בשנה האחרונה, אמרתי יפה תודה, להתראות בראיון הבא ותדאגו לרטש את התמונות שלי.
בזמן שארזתי את עצמי משם, אחזה אותי "הכתבת" ביד ואמרה: "יכול להיות שאצטרך ממך השלמות. אני אתקשר אלייך". אחרי יומיים הבהבה לי בנייד מעטפה קטנה שהעידה על SMS מ"הכתבת". "אני חייבת את קורות החיים שלך לכתבה. תשלחי לי למייל", כתבה וצרפה את כתובת המייל שלה. ברגע שלחצתי SEND במחשב, הבנתי שעשיתי טעות וחשפתי על הדרך את כתובת המסנג'ר שלי שזהה לכתובת המייל שלי. שלושה ימים אחר כך קיבלתי SMS נוסף: "היי מתוקה, ראיתי אותך היום בתוכנית 'פפראצי' והיית נורא מצחיקה". יומיים אחרי זה הגיעה הודעה נוספת, שהעידה על אובססיה קלה: "התמונות שלך לכתבה יצאו מהממות וגם הכתבה מפרגנת. בטוחה שתיהני". עוד לא הספקתי לSMS תגובה וכבר נחתה הודעה נוספת: "דרך אגב, את באה לאירוע השנה של 'עיר המלכים' באילת? יכול להיות מגניב אם נבלה יחד". בחרתי שלא להגיב, שתבין את הרמז, הקרצייה. למחרת הגיחה "הכתבת" במסנג'ר מגובה בסמיילי מצחקק והודיעה לי שדיברה עם היחצנית של האירוע, ולמרות שלא הייתי ברשימת המוזמנים לאירוע (שזו שערורייה בפני עצמה!), עכשיו אני בפנים ונוכל לבלות יחד באילת. על הדרך היא גם סיפרה לי שההורים שלה התרגשו לשמוע שהיא ראיינה אותי ושאני מוזמנת לבוא בשישי הבא לאכול מפרומה, או איך שלא קוראים לזה, אצל ההורים שלה.
לאירוע באילת לא טסתי (זה לא כלל לינה ואני לא מטריחה את עצמי 400 ק"מ בשביל פחות מ-24 שעות וסוויטה במלון) - מה שלא מנע מ"הכתבת" להתקשר שבע פעמים (לא עניתי לאף שיחה) ולשלוח חמש הודעות שהתחילו ב"היי, אני במטוס. איפה את יושבת?" ונגמרו בטון תקיף של "אני מבינה שאת לא באה!!! היית צריכה להודיע לי!". "הקרייריסט" הציע לי להתקשר ולהתנצל על ההברזה, אבל העדפתי להתחמק במייל קצר עם הסברים על חזרות שהנחיתו עליי במפתיע. בעודי כותבת את המייל ולמרות שסימנתי במסנג'ר שאני לא על המחשב, צצה "הכתבת" במסנג'ר ומיד הכריזה: "התאכזבתי מאוד שלא באת. את חייבת לי פיצוי".
לא הספקתי להגיד "אורי גרוס, תעשה לי סדרה" - או לחלופין להמציא לוח צילומים לחמש השנים הקרובות - ונחתה ההזמנה לאירוע הבא: "הכתבת" עוברת דירה ועושה חנוכת בית.
"יהיה מגניב!!! יהיו מלא מפורסמים", ניסתה לשחד אותי להגיע בנוכחות של מיני שירי ביטוניות וכוכבי "לחיי האהבה" ו"לגעת באושר", ששומרים עם "הכתבת" על קשר אינטרסנטי על מנת שתצ'פר אותם פה ושם באיזו כתבה. "ואין הברזות הפעם!", פקדה המשוגעת בטון אלפרוני משהו.
רציתי נורא להבריז, לחלות או פשוט להתאבד, אבל מכיוון שחנוכת הבית שלה נערכה יממה לפני הדפסת הכתבה עליי נאלצתי לשתף פעולה עם הסחיטה הרגשית שהופעלה עליי. כצפוי, היה דוחה. חבורת כוכבי ארכיון, שאפילו גיא פינס כבר שכח את שמותיהם, נדחקו על מיטת הנוער בחדר השינה של "הכתבת", שחולקת דירה עם עוד שני שותפים (אחד הומו ואחד ערבי. כל קשר לסרט החדש של אוחובסקי ופוקס מקרי ביותר) וכולם נשנשו במבה, ביסלי ופיתה עם חומוס. לא סטייל. אחרי חמש דקות, כשאני אחוזת עצבים, החלטתי לקום וללכת.
"כבר את הולכת?", נזעקה "הכתבת", "אבל עוד לא פגשת את שמעון טפטה מ'כוכב נולד 1'. הוא בדרך".
"תראי מותק, את מאוד חמודה ומשתדלת, אבל זה פשוט לא עובד בינינו", אמרתי באסרטיביות וקינחתי במשפט ששמעתי יותר מדי פעמים בחיי: "זה לא את, זה אני".
"הכתבת", שכנראה מעולם לא קיבלה סירוב ממפורסמים, נותרה המומה ומלמלה משהו על זה שחבל שאני מפרקת את מערכת היחסים שלנו (ממתי שבוע נחשב למערכת יחסים?), בעיקר אחרי ששכנעה את העורכת שלה שהכתבה עליי תהיה השער של העיתון.
מילת הקסם "שער" כמעט גרמה לי להתנצל ולתרץ את התנהגותי הסוררת בכדורים שהפסקתי לקחת לפני שנה, אבל החלטתי, לשם שינוי, להיות נאמנה לעצמי. הושטתי לה יד, איחלתי לה בהצלחה בעתיד וכמתנת פרידה נתתי לה את המספר של רן דנקר, שתעבור להטריד אותו. הכתבה, אגב, יצאה מהממת, אבל השיעור הכי גדול שלמדתי השבוע הוא להציב למשחק הביצתי שאני משחקת גבולות מאוד ברורים. אמא שלי אומרת שפשוט התבגרתי.
נ.ב. ברור לכם שאם היא היתה כתבת ב"7 לילות", הייתי הופכת אותה תוך 24 שעות לסנדקית של ילדיי, כן?
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
