"עושים שלום עם עצמנו, עם האדמה ועם השכנים"

"התחננתי שייתנו לי לעבוד". עוואד והמתנדבים (צילום: עמית ויסברגר)  

45 עצי זית עקורים, חמש פריצות דיסק

"בר מזל" קראתי לאחמד? סליחה. לפני שנידרש לפרויקט ולשתילי השלום נחזור רגע אחורה בזמן, לשנת 2003, אז נכנסו עבודות ההקמה של גדר ההפרדה באזור מודיעין להילוך גבוה. אדמתו של אחמד, עשרה דונמים בהם גידל ירקות וזיתים לפרנסת משפחתו מרובת הילדים, עמדה כנראה בדרכם של המתכננים. בדיוק היכן שמישהו שרטט על המפות את הגבול החדש, מזרחית לקו הירוק.

"ראיתי איך הטרקטורים עולים על הירקות ועל הזיתים", נזכר אחמד בפעם הראשונה בה ראה טרקטור על אדמתו. "את 45 עצי הזית העתיקים הם עקרו והניחו בצד בערמה גדולה. כל יום אחר-כך הייתי בא ומסתכל איך הם הולכים ומתייבשים, עד שמתו. רוב האדמה שלי הלכה מתחת לכורכר, לאספלט ולגדר. זה הרי לפחות 50 מטר רוחב הגדר הזאת, עם הכביש סיור של הג'יפ והכל. אבל חלק קטן, אולי דונם וחצי, עוד נשאר מהצד השני של הגדר. אני הייתי יורד כל יום ומתחנן לחיילים שייתנו לי לעבור ולעבוד קצת, להביא ירקות. אבל הם לא הרשו להתקרב וצעקו עליי: 'תחזור הביתה, זה שטח צבאי סגור'".

ביום שישי אחד בחודש נובמבר 2003, ירדה כבכל יום שישי קבוצה גדולה מבני הכפר לאזור שבו נבנתה הגדר כדי למחות ולהפגין. לא היו עמם עיתונאים, פעילי שלום זרים או ישראלים, כפי שקורה בהפגנות המאורגנות והמתוקשרות בכפר השכן בילעין. היתה זו מחאה ספונטנית של פלאחים פשוטים. אחמד, שאדמתו נפגעה באופן החמור ביותר, עמד בשורת המפגינים הראשונה. "יש לכם חמש דקות להתפזר", אמרו להם החיילים. "תחזירו לנו את האדמה", צעקו המפגינים ולא זזו מהמקום.

חמש דקות עברו והחיילים, שוטרי מג"ב ("אלה לא אכפת להם מכלום, לא רואים ולא שומעים", כדברי אחמד), החלו לירות גז מדמיע ולשגר רימוני הלם. כרגיל במקרים כאלה פרצה מהומה. כולם רצו והתפזרו לכל הכיוונים, בעוד המג"בניקים רודפים ומכים באלות במפגינים. מישהו הוכה בראשו ובהמשך

 נזקק ל-18 תפרים כדי להחלים. אחמד חטף מהלומות בצווארו ובגבו. בבית החולים ברמאללה עשו לו צילומים וזיהו חמש פריצות דיסק. אמרו לו שהוא צריך לעבור ניתוח, לשים פלטינות. המחיר: 35,000 שקל.

במונחים של משפחת עוואד, הסכום הזה דמיוני לגמרי. מאז האינתיפאדה אי-אפשר לצאת לעבוד בישראל, מאז הקמת הגדר אי-אפשר לעבוד את האדמה, ומאז עליית החמאס לשלטון והפסקת הזרמת הכספים לרשות גם לא מקבלים את הקצבה ממשרד הרווחה הפלסטיני - 300 שקל בחודש (20 שקל לכל ילד).

את מסכת ההתעללויות שעברה מאז משפחת עוואד, המצטופפת כולה בבית בטון קטן חצי גמור, לא אביא כאן. סיפורים מסוג זה ממלאים לעייפה את טוריו של גדעון לוי, את אתרי האינטרנט של העמותות לזכויות האדם ושל הארגונים הפועלים להפסקת הכיבוש. אציין רק שגם צודקייה, אשתו, חטפה מכוחות הביטחון בהזדמנות אחרת (שלושה כדורי גומי בירך מטווח קצר, במהלך פריצתם של חיילים לבצע מעצרים באמצע חפלה משפחתית). על כל אלה מספר אחמד בחצי חיוך, בשקט, כמי שכבר השלים עם הגורל. למרות כל מה שעבר הוא לא נראה ממורמר, נוטר טינה. "קשה לסלוח", הוא אומר בעברית, "אבל יותר קשה לחיות עם הכעס".

אמו הקשישה של אחמד, אשה כבת 90 שלה תווי פנים כשל שאמאנית אינדיאנית, מבינה שמדברים על בנה ומתערבת לפתע בשיחה. "כשהיה קטן, בן שנה, היה חולה וכמעט מת. אמרו לי תשקי אותו בחלב אתון והוא יבריא. במשך שנה חלבתי בשבילו אתון ונתתי לו לשתות מהחלב שלה. בחיי! הוא הבריא, אלחמדולילה, ומאז הוא חזק, אבל גם עקשן כמו חמור", היא אומרת בעוד כל הנוכחים בחדר צוחקים ואחמד משפיל את עיניו במבוכה. "הוא מתגבר על הכל! את המכות שחטף מהצבא, אם היה מישהו אחר מקבל, כבר היה מת מזמן".

לאחמד גוף של פלאח. הוא רזה ושרירי, עורו שזוף. עיניו, שערותיו ושפמו שחורים כזפת. סיגריית LM תלויה בקצה פיו. מדי פעם הוא לוגם מספל קפה קטן ומחזירו אל המגש שהניחה צודקייה על מדרגה לידו. תנועותיו שקולות, מינימליות. הוא משתדל לא לסובב את צווארו הכרוך במין צווארון רפואי קשיח, מרופד, שאמור להגן מעט על החוליות הרגישות מפני זעזועים.

- מאיפה הצווארון הזה? מבית החולים ברמאללה?

"לא, זה חיים הביא לי".

"סיוע הומניטרי ועבודת אדמה". המתנדבים עודרים (צילום: עמית ויסברגר)  

"אקולוגיה ושלום הולכים יד ביד"

חיים, השכן מעבר לגדר, שמע על אחמד מחברתו לילה מוסינזון, פעילת הארגון ההומניטרי "עץ הזית" המסתובבת בשטחים ומיודדת עם משפחת עוואד. הוא אמר לעצמו שלא יכול להיות שהוא ימשיך להרצות לקבוצות שבאות לחווה האקולוגית במודיעין על "חקלאות מסורתית", ידבר אתם על פלאחים ויראה להם תרשימים של טראסות, בזמן ששני מטר ממנו משפחת פלאחים שלמה גוועת ברעב. הוא הגיע לבודרוס, נפגש עם אחמד ובו במקום, יחד עם לילה, הציע להביא חבר'ה צעירים כדי לעזור בהקמת גן ירק וללמוד וללמד טכניקות של חקלאות אורגנית. "לעשות שלום עם האדמה, עם עצמנו ועם השכנים", כדבריו.

"בשבילי זה שילוב של שני התחומים שהכי מעניינים אותי היום, חקלאות ביו-פלחה ופעילות שלום", חיים אומר בהתרגשות. "אני קורא לזה 'חקלאות ללא גבולות'. בעצם, התחומים הללו לא נפרדים בעיני. איכות סביבה זה לא רק אוויר נקי ומיחזור זבל. איכות סביבה נוגעת בכל תחומי החיים. כמו שבמצב מלחמה הסביבה משלמת מחיר כבד, במצב שלום הסביבה מרוויחה. אקולוגיה ושלום הם דברים שפשוט הולכים יד ביד, והייחוד של סיוע הומניטרי דרך עבודת אדמה הוא בכך שהאדמה, שהיא בעצם מקור הסכסוך כולו, מהווה גשר".

לקראת השעה אחת, איך שנגמרת התפילה במסגד, יוצא אחמד במכונית הסוברו הטרנטה שלו כדי לאסוף את המתנדבים הישראלים. הוא נוסע לאט על-גבי פסי ההאטה, נזהר על חוליות הגב. באותו הזמן בערך יוצאים הישראלים ממודיעין. הם נפגשים בנקודת הגבול, המחסום, היכן שמתרחש המעבר מעולם אחד לשני. שתי דקות נסיעה צפונה ממודיעין, חיוך אחד לחייל מאחורי קוביית הבטון (הוא לא טורח לבקש תעודות מזהות מרכבים עם לוחית רישוי צהובה), שמאלה מיד בפניה הראשונה (במקום להמשיך ישר בכביש להתנחלויות ניל"י ונעלה), ובבת אחת משתנה הכל. כאילו לחצתם על כפתור השלט ועברתם מהפסקת הפרסומות בערוץ 2 לערוץ 4460 ("ערוץ בודרוס", על-שם מספר הכביש).

אנחנו נוסעים לאט בעקבות הסוברו של אחמד. הכביש הופך צר ומשובש, חוצה את הכפר נעלין. דוכן פלאפל בשלושה שקל המנה. תחנות אוטובוס צבועות בצבעי דגל פלסטין. ילדים משחקים כדורגל במגרש כורכר מאובק. דגלי פתח וחמאס מהוהים, שאריות מתקופת הבחירות, מתחרים ביניהם על גגות הבתים. בין נעלין לבודרוס יש עוד שניים-שלושה קילומטרים של נוף מרהיב, שמכניס אותך מיד להלך רוח רומנטי ומחזיר אותך חמישים-שישים שנה אחורה בזמן. אין זכר למרכזי הקניות הענקיים, לאוטוסטרדות, לרמזורים ולאזורי

 התעשייה שמעבר לפינה. הגבעות כבר צהובות וטרשיות בעונה זו, אך בעמקים הכל ירוק. משוכות צבר, טראסות, כרמי זיתים וחלקות קטנות של תירס, חומוס, במייה ופקוס (סוג של מלפפונים). קבוצת נשים אוספת בידיים ובקלשונים חציר יבש לערמות, עדר מעורב של עזים וכבשים, ורועה זקן בכפייה אדומה שמוליך אותן לשוקת בצל אקליפטוס גדול.

בביתו של אחמד ההתרגשות מגיעה לשיאה כששיירת המכוניות הישראליות חונה לבסוף ברחבה הצרה שליד המסגד. צודקייה, אשה יפה וחייכנית שלא נראית כלל כמי שכבר ילדה 15 פעמים, ממהרת לשפות מים בקומקום. כל הילדים בבית (ברשות הפלסטינית החופש הגדול נמשך שלושה חודשים ומתחיל ביוני), ועל כיסאות הפלסטיק בחלל הכניסה יושבים גם דודים ובני דודים. כולם שמחים וסקרנים לפגשו את "אל יהוד" (היהודים), מחכים להם כמו בכל יום שישי בששת החודשים האחרונים, מאז נולד הפרויקט.

אחרי התה ושיחת ההיכרות הקצרה עם החבר'ה החדשים שהגיעו היום בפעם הראשונה, יוצאים לעבודה. צועדים 50 מטרים מביתו של אחמד, דרך סמטאות הכפר המתפתלות, עד שמגיעים לחלקה מוקפת חומת בטון. מדובר בשטח של דונם אחד, השייך למשפחת אחותו של אחמד השוהה בירדן. לאחר שהגדר לקחה את האדמה שלו, נתנה לו האחות רשות לעבד את השטח שגודלו כעשירית מאדמותיו המקוריות, כדי שיהיה ממה להאכיל את ילדיו.

"אנשים הם פשוט אנשים". הקבוצה בגן הביו-פלחה (צילום: עמית ויסברגר) 

"חבר'ה, תרגישו את האדמה"

בשדה, אחרי שכולם מתפעלים משיחי העגבניות ומהחמניות המתנשאות לגובה של יותר משני מטרים ("זה זן מיוחד של חמניות שנקרא ממותה רוסית", מציין חיים בגאווה), מתחלקים לשתי קבוצות עבודה. קבוצה אחת, שותלי הבטטות, מצטרפת לחיים. הקבוצה השנייה צועדת בעקבות איציק, מנהל החווה האקולוגית שנרתם לפרויקט כאדם פרטי ולא במסגרת תפקידו, כדי להקים מתקן מים אפורים.

גיסו של אחמד, מוצטפא, מביט בעניין רב בחיים, שמחזיק בטטה עטורת שורשים שעירים. הבטטה עמדה פרק זמן בתוך צנצנת מלאה מים והצמיחה גבעולים, שעתה חותך חיים ומחלק לכל-אחד מהתלמידים המצטופפים סביבו. "זה מה שמדהים בבטטות", הוא מסביר. "אפשר לשתול את החוטרים והם משרישים צ'יק-צ'ק ויוצרים פקעות משלהם. כל חוטר קטן כזה יכול להניב עד 30 קילו". מוצטפא שורק שריקת התפעלות בעוד חיים ממליץ לחבר'ה שלו להורים נעליים. "זה חלק מהעניין", הוא אומר. "תרגישו את האדמה, תהיו חשופים אליה - ואל תשכחו לשתול בדיוק מתחת לחור של הטפטפת".

בינתיים, בצלו של עץ, מסביר איציק לקבוצה שלו על מערכת המים האפורים. מסתבר שהמים המשומשים היוצאים מהמקלחת והכיור של הבית הסמוך, יסוננו באמצעים טבעיים וימוחזרו כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם להשקיית הגן. "זה אחד העקרונות הבסיסים של חקלאות אקולוגית", איציק מפרש. "חסכנות, ניצול משאבים, מיחזור".

גם אחמד מקשיב קשב רב. עבורו לא מדובר בסתם מידע תיאורטי, אלא בשיטה שתוכל לחסוך משאב יקר וחשוב. קוב מים עולה בבודרוס שלושה וחצי שקל (חקלאי ישראלי משלם עבורו כ-20 אגורות). ניגשים אם-כן למלאכה ומתחילים לתכנן היכן יעברו הצינורות, מחשבים באיזה שיפוע צריך למקם אותם, מחליטים איפה תעמוד בריכת הסינון שבה יישתלו צמחי המים אשר יהוו פילטר

 טבעי. איציק מציע לבנות תעלה וגשרון קטן מעליה. "חלק מהרעיון בחקלאות מהסוג שאנחנו עושים זה לא רק לגדל ירקות, אלא גם ליצור מקום יפה ואסתטי עם אווירה נעימה, מזמינה", הוא אומר.

במהלך עבודתם אני מטריד בשאלות את חקלאי השלום הצעירים. יונתן (19), שזו הפעם השלישית שלו בבודרוס, לומד בתיכון ירושלמי ומתגורר במודיעין. לפני שהצטרף לפרויקט כבר היה פעיל בארגונים שונים, וגם ביקר בכפר מטעם קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". "את ההפגנות אני רואה כמעין פעילות ברמה החינוכית, כאקט הסברתי", הוא אומר. "אתה מביא משהו לתודעת הציבור בישראל ואתה גם מראה לפלסטינים את הבן אדם שבצד השני. פה זו פעולה ישירה. אתה עוזר למשפחה שלא יכולה להתקיים בגלל גדר האפרטהייד".

מיכל, השמיניסטית מתל אביב, רוכנת בין הערוגות כבר בפעם החמישית. על הפרויקט היא קראה באימייל שהתגלגל אליה ("אני בכל מיני רשימות תפוצה של שמאלנים"), והיא מתכוונת להמשיך ולבוא גם אחרי הפעם השביעית שבה תקבל תעודת "מוסמך בביו-פלחה". התעודה לא חשובה לה, אלא הלימוד עצמו וההיכרות עם החברה הפלסטינית. "אני מרגישה שכאן אני עושה משהו משמעותי", היא מעידה. "הייתי בהרבה הפגנות אבל כמו שהן נראות כרגע, עם כל הרעש והאלימות שבהן, הן לא מעניינות אותי יותר. ברור שיותר נחמד לשתול בטטות מאשר לחטוף גז מדמיע".

סהר (17), צעירת המשתתפים המתגוררת באוהל אינדיאני ליד קיבוץ עין שמר, שמעה על הפרויקט בפסטיבל שנטיפי האחרון. "העברתי שם סדנת יצירה במיחזור וחיים קיים שם סדנה שבה הוא דיבר על בודרוס. שמעתי, התלהבתי ומיד החלטתי לבוא. הבאתי איתי גם את אמא שלי, בשביל הטרמפ". כשהיא נשאלת אם אינה חוששת להגיע לשטחים, היא משיבה כי "לבד אני לא חושבת שהייתי נכנסת. אבל יחד עם כולם אני מרגישה לגמרי בטוחה. אני פה מסיבות לימודיות ואנושיות, לא מסיבות פוליטיות. חבל לי שעושים כל הזמן את ההפרדות מי זה מי. אנשים הם אנשים".

"באנו רק לסדר את השדה". עוואד והקבוצה בשדה (צילום: עמית ויסברגר)

בין שובך היונים לוויכוח פוליטי

בשעה שש, אחרי שכל הבטטות נשתלו ומערכת המים האפורים כבר החלה לקרום צינורות ובריכות מים, שבה החבורה לביתו של אחמד. שם, על הגג, עורכת צודקייה שולחן עם ארוחה פשוטה וטובה. סלט ירקות קצוץ דק, פיתות מהטאבון וסינייה (מאפה בטחינה) של תפוחי אדמה ופלפלים. ברקע, בתוך השובך הגדול שלידו הוצב השולחן, מגרגרות והומות יונים. מדי פעם משתלטת על המייתן הטלוויזיה שהבנים של אחמד העלו לגג כדי לצפות בה במשחקי המונדיאל.

אחרי התה, בדרך למכוניות, מתפתח ויכוח פוליטי בין כמה מהחברים. הסמטה הצרה נמלאת קריאות, סיסמאות וקלישאות. למרות שכולם פחות או יותר מחזיקים באותן הדעות - הטונים מתלהמים. כנראה שאי-אפשר לדבר אחרת על פוליטיקה. בצד עומד אחמד, חושף שן חסרה כשהוא ממש מתפקע מצחוק מתחת לשפמו. "חבר'ה, יאללה מספיק!", הוא קורא. "באנו רק לסדר את השדה, לא את המדינה".

אחמד וחיים מתחבקים ומבטיחים להיפגש שוב בשבוע הבא, לבדוק אם הבטטות השרישו ולהמשיך לבנות את מתקן המים האפורים. נדמה שכל ילדי הכפר נוכחים במעמד הפרידה. כשהמכוניות זזות הם רצים אחריהן ומנופפים לשלום. מעבר ליבול שייצא מהגינה, אולי באופן עקיף יניב הפרויקט גם פירות נוספים. פה ושם כבר לא מדברים בכפר על החבורה בשם הכללי "אל יהוד", אלא מתחילים להכיר ולומר חיים, איציק, יונתן, מיכל, יותם.

• למידע נוסף על הפרויקט והתנדבות אפשר ליצור קשר עם חיים פלדמן באימייל katlav@netvision.net.il