שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אל תגעו לי בלביבות הבטטה

    במקום לייצר אמירה בעלת משמעות על צעירים במקום הזה ובזמן הזה, העדיפו יוצרי "הבועה" לספק לקהל שחרור מטהר. התוצאה קלישאתית ומביכה

    כל מה שקורה בסרט הישראלי החדש, “הבועה", וכל מי שזה קורה לו הם כזו קלישאה, עד שבמהלך הצפייה בו מתגנבת התחושה כאילו אין זו אלא הערה מתוחכמת על האופן שבו "המצב" הופך בעבור אנשים מסוימים למעין "קטע" שכזה. העניין הוא שקשה, בלתי אפשרי אפילו, לחשוד ביוצריו שזו אכן היתה כוונתם. רגע מקומם שממחיש זאת במיוחד הוא זה, שבו נוסעים שניים מגיבוריו, נועם (אוהד קנולר), זבן בחנות הדיסקים של "האוזן השלישית", זו ששכנה עד לא מכבר בשנקין, ולולו (דניאלה וירצר), שותפתו לדירה אשר גרה ועובדת באותו רחוב ממש, לבית הוריו של אשרף הפלסטיני (יוסף "ג'ו" סווייד), מאהבו-המציג-עצמו-כיהודי של נועם, שבשכם. לשם כך הם מתחזים לצוות טלוויזיה זר, וכאשר הם מגיעים למחסום – שבו, אגב, הוצב נועם במסגרת שירות המילואים שלו – השניים חוצים אותו, תוך שנועם מתעד בכאילו את הפלסטינים שמעוכבים בו דרך שגרה, וממשיכים אל יעדם בעליצות.

     

    לו היה מישהו על הסט מודע למשמעות האתית החמורה של תיעוד הסבל האנושי והדיכוי "בכאילו". אבל "הבועה" הוא סרט של שמאל נהנתן, שמצקצק בלשונו נוכח העוולות, בעיקר כדי לצאת ידי חובה, וכדי ששום רגש אשמה לא יפריע לו להתענג על טעמן של לביבות הבטטה המיתולוגיות שמוגשות באותו מוסד שנקינאי, שהסרט כמו משמש לו פרסומת חינם בת שעתיים.

     

    ביקורתיות, אתם מבינים, אינה הצד החזק של "הבועה", ובעצם היא בו לא צד בכלל. בעיקר משום שביקורתיות היתה תובעת מיוצרי הסרט, התסריטאי גל אוחובסקי והבמאי איתן פוקס, להפליל גם את עצמם – דבר שממילא מעט מדי קולנוענים בארץ "אנשי בסדר גמור" מחויבים לו. זהו סרט מטהר, שראשיתו בחטא וסופו בגאולה, שעה שסרט שעניינו ביקורת פוליטית וחברתית צריך להיות הכל, רק לא מטהר. הוא מבקש לומר משהו על הבועה – פוליטית, מוסרית, חברתית – שבתוכה חיים, מסתגרים בעצם, גיבוריו. אבל במקום להיות מטריד, הסרט מעדיף לספק לקהלו שחרור. ובמקום לייצר איזו אמירה בעלת משמעות על צעירים החיים במקום הזה ובזמן הזה, הוא מכונן – ע"ע "ללכת על המים" - מרטירולוגיה הומואית מזככת מהסוג הזול ביותר.

     

    ישו זה כאן

     

    גיבוריו הם ארבעה, ואל השלושה שכבר הוזכרו לעיל מצטרף גם יהלי (אלון פרידמן), מנהל משמרת בבית הקפה המיתולוגי ההוא. נוכחותו בקרבם של אותו אשרף, והסתרתה של נוכחות זו על ידי הזהות הישראלית שהם מעניקים לו, שמצליחה לשכנע בזכות העברית נטולת המבטא הזר שבפיו, יכולה היתה לשמש בסיס לאלגוריה על הפרקטיקה הציונית. זו שביקשה להסתיר, מילולית ופיזית, את הקיום הפלסטיני הקדום, ועל ידי כך להשתחרר מהאשמה הטבועה בה. אבל מחויבותו האחת של "הבועה" היא להפוך את הפוליטי למבדר, והסרט עוקב בעיקר אחר הקשר הרומנטי שנרקם בין אשרף לנועם, ואשר נועד לאפשר לזה האחרון, באקט רומנטי של הקרבה, לגאול אותו עצמו ועמו את החברה הישראלית כולה, מאשמתה. ישו זה כאן.

     

    אכן, מאז "יוסי וג'אגר" לא ריצד על הבד המקומי דימוי רומנטי מרתיע כל כך של פיגוע התאבדות, אפילו לא ברגעיו הפחות טובים של "גן עדן עכשיו". המוות המטהר שמונצח פה מכפיף את המאבק הלאומי הפוליטי לסיפור אהבה הומואי נוסחתי, כאילו לא הסתתרה מאחורי פיגועי ההתאבדות אלא תשוקה בלתי ממומשת בין גברים. החיבור שמתבצע כאן בין המוות לזיון האולטימטיבי – המתאבד וקורבנו מביטים זה בזה מבעד לזכוכית המפרידה בין השניים, והפיצוץ קורה ברגע האיחוד ביניהם – הוא בדיוק מה שמתכוונים אליו כאשר מדברים בסלידה על השילוב שבין קיטש ומוות.

     

    בסצינה אחרת נראים נועם ואשרף כאשר הם משלבים אצבעות בהצגת "עקומים". ולא זו בלבד, אלא שליאור אשכנזי, מי שכזכור גילם את הצבר הנוקשה ב"ללכת על המים", משחק בה יהודי במחנה ריכוז המאוהב בהומו שאותו מגלם שחקן ערבי. ניחא שהחיבור בין הסיטואציה הבימתית לזו שמתרחשת בקרב הקהל נדמה, במחילה, כקלישאה. אבל דומה שסצינה מיותרת כמו זו נועדה יותר לעיניים זרות, שאמורות להעריך את הנועזות-לכאורה שיש בה ואת האנלוגיה שהיא מייצרת, ואשר בעבור כל צופה ישראלי מן השורה אינה מעידה אלא על חשיבה צפויה ומוגבלת.

     

    מביך לחשוב שיש מי שמאמינים עד היום ששנקין הוא מרכז העולם, או, למצער, תמצית התל אביביות. מביך לא פחות לצפות באופן שבו מעוצבים כאן פעילי חוליות עז א-דין אל-קאסם, ובראשם אחד ושמו ג'יהאד, גיסו לעתיד של אשרף בסרט, שהוא הרע האמיתי בו. עצוב לזהות את המבט המתנשא ששולח הסרט הזה אל החברה הפלסטינית – אוכלוסיה חשוכה ופרימיטיבית, שיחסה אל ההומואים שבקרבה שמרני וחרד (למעשה, הדמות הפלסטינית החיובית היחידה היא זו של אשרף, שמעוצב ממילא כישראלי למהדרין).

     

    ועם זאת, אפשר לחשוב על שתי סיבות טובות לפחות לצפות ב"הבועה". האחת היא דניאלה וירצר בעלת הנוכחות המקסימה, והשנייה – סווייד, שניחן במראה פנים אקספרסיבי. "הבועה" אינו סרט רע במיוחד. אבל הוא מעוקר משמץ של ביקורתיות, מעניק להקרבה נופך ישועי-שנקינאי כמעט (עניין שמובלט בתמונה החותמת אותו), ונגוע באותה מצפוניות מזויפת, כמו זו שמעודדת את גיבוריו לארגן מסיבת רייב נגד הכיבוש. כיבוש-שמיבוש, רק שאף אחד לא ייגע לנו בלביבות הבטטה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים