שתף קטע נבחר

ציפיות זה לכריות

מסע שהתחיל בטרק קיאקים, המשיך לטרמפ מפתיע ונגמר בטיפוס על קרחון גרם לשלי ניידיץ' לאבד את הנשימה, להתאהב ממבט ראשון וללמוד לסמוך על האינטואיציה שלה

שלי ניידיץ יצאה לטיול באוסטרליה וניו-זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק חמישי. לחצו כאן לקריאת הפרקים הקודמים .

 

הכי טוב לא לישון, ככה לא צריך לקום. כהמשך ישיר ללילה של נחירות, קור וזמזום יתושים, יצאתי מהבקתה לבוקר של יום חדש. "חכי לנו על החוף ב-9:00", ביקש ממני נציג חברת הקיאקים יום לפני הטרק. הניו-זילנדים והאוסטרלים דייקנים כמו השוויצרים, אז ב-9:00 התייצבתי כנדרש.

 

לא ידעתי איפה בדיוק, שכן מדובר בחוף פראי ונטול נקודות ציון, בחרתי פינה יפהפייה וחיכיתי 10 דקות. עיכוב סביר, אם כי לא אופייני. ניצלתי את הזמן לשיזוף רגוע ותצפתתי על ילד בלונדיני נוגה ועל שחף שנגס בדג מת. 20 דקות עיכוב. חשוד אבל קורה. האחרים כבר נאספו ע"י חברות מתחרות. חצי שעה? זה כבר מוזר. סלולרי - אין, טלפון קווי - ברור שאין וכשקלטתי שאני היחידה בחוף, התחלתי להרגיש כמו טום הנקס ב"להתחיל מחדש".

 


לבד על החוף. איפה כולם? (צילומים: שלי ניידיץ')

 

חבילה של Fedex אמנם לא היתה לי אבל חטיף אנרגיה, חולצה ומכנסיים דווקא כן. המים אזלו (מהקיאקים הבטיחו אספקה) והאופציה היחידה, לצעוד את כל הדרך חזרה (21 ק"מ), לא נראתה לי. דמיינתי איך אני קושרת את החולצה למכנסיים ומנפנפת בדגל SOS מאולתר לכלי תעופה אקראי. "למה לבן?" נזפתי בעצמי. "היית צריכה ללבוש אדום".

 

תכננתי את חלוקת האנרגיה בחטיף לימים הבאים, נזכרתי שיש ברז סמוך לבקתה והתחלתי להתאהב ברעיון ההישרדות, אבל זמזום קל קטע את מחשבותיי. סירת מנוע עם 6 קיאקים ו-11 חותרים התקרבה אל החוף ב-10:00 בדיוק. רוב הדברים הטובים קורים דווקא כשלא מצפים להם. "סליחה על העיכוב", אמר המדריך בלי הסבר מיוחד, פרק את הקיאקים, חילק אותנו לזוגות ויצאנו לדרך, חותרים במרץ.

 

הטרק, שהיה יפהפה ממבט על, יפה אפילו יותר מכיוון הים. עברנו ליד ה-Tonga Island, אי קטן של כלבי-ים, דולפינים וקורמורנים מקננים בין הסלעים. מאנטה ריי ענק עקף אותנו מימין ואחרי שעה של חתירה סימן לנו המדריך לחתור לחוף הקרוב. "ומה דעתכם על בעלי החיים האלה?", שאל כשהתקרבנו. לא הבחנו בחיה כלשהי, רק בכמה אנשים משתזפים. "נו, אתם לא רואים?", הוא התעקש. מבט נוסף הבהיר לנו שאנחנו בחוף נודיסטים, אבל כמו נרות שבת, לעינינו בלבד. "לא עוצרים כאן אלא בחוף אחר", הוא בישר. מבואסים ונבוכים מהמציצנות שנכפתה עלינו עשינו סיבוב פרסה.

 

אחרי שלוש שעות חתירה מאומצת ועצירה לארוחת צהריים שווה, הגענו לקו הסיום. בשרירים רועדים העמסנו את הקיאקים על הטנדר ופוזרנו איש לאכסנייתו. ה-Paradise Hostel היא אכסניה חביבה בנלסון עם חדרים סבירים וכמה הפתעות לטובה: בריכה קטנה, ג'קוזי בחצר וארוחת בוקר כלולה במחיר למתעוררים לפני 9:00.

 

הרים של פנקייק 

 

חמודה נלסון. אין בה אטרקציות מיוחדות אבל הבתים המתוקים משרים אווירה פסטורלית. למחרת תכננתי להדרים לאורך החוף המערבי. התחבורה הציבורית מסודרת, נוחה וכוללת לרוב גם הדרכה אבל

שבעתי מטיולים מאורגנים, כשהכל מובנה, מקובע וידוע מראש. אלמנט ההפתעה, שאני כל כך אוהבת, חסר לי ולא מעט בגלל אופן ההתניידות בו בחרתי: קניית רכב לא כדאית לטיול קצר, שכירת רכב יקרה לאדם אחד, טרמפים לא מומלצים ורק הצטרפות לאחרים שנוסעים לכיוון (Lift) מקובלת והתגלתה, עד כה, כאופציה המוצלחת ביותר. אבל הפעם לא מצאתי כאלה.

 

החלטתי לשכור רכב לבד ולהציע Lift לאחרים, ונכנסתי ל-i לקחת ברושורים של חברות השכרה. גם לילי וזאביק, זוג ישראלים מבוגרים וצעירים ברוחם, היו ב-i. הם הגיעו לכאן לחודשיים, טיילו ברכב שכור וכשגילינו שאנחנו באותו כיוון, ידעתי שמצאתי את ה-Lift שלי. כן, לפעמים הדברים הטובים קורים דווקא כשלא מצפים להם.

 

היעד הראשון שלנו: Punakaiki, שם נמצאים ה-Pancake Rocks, סלעים רב שכבתיים בצורת ערימות פנקייקים. רוב המטיילים מגיעים לאותם מקומות אבל מעניינים יותר אלה שלא מוזכרים במדריכים למיניהם, כך שאם אין לכם מגבלת זמן מומלץ לסטות, לטעות ולגלות. לילי, זאביק ואני גילינו נהר יפהפה בעיר מרצ'יסון. מעליו, בגובה רב, עובר הגשר המתנדנד הארוך במדינה (110 מ'). הוא נבנה לפני שנים כדי לאפשר מעבר ממכרות הזהב לגדה השנייה של הנהר. אפשר לעבור מעל הנהר גם באומגה, שני מבחני אומץ קלילים, הכנה לצניחה החופשית שתכננתי להמשך.

 

הירידה לאורך החוף המערבי מעלפת. צוקים מדהימים נישאים, לרגליהם ים כחול עמוק ולצידי הכביש דקלים ירוקים. והמרחבים, הו המרחבים. עלינו לנקודת תצפית, ונאלמנו דום. השילוב של כל אלה התגלה לעינינו בשיא יופיו והביטוי "נוף עוצר נשימה" קיבל משמעות פיזית ממש. לאורך כל הדרך ה"וואו" לא מש משפתינו. לפנקייקים מומלץ להגיע בשעת הגיאות. הם אמנם אפורים אבל מזכירים בצורתם את החם והמתוק ובשעת הגאות המים שוצפים וקוצפים, עולים מבין הסלעים רסיסים רסיסים ויוצרים קשת יפהפייה.

 


על הקרחון. רק לא להחליק

 

הגענו לעיר Greymouth, מעוז הג'ייד, אבן חן ירוקה שהתגלתה לראשונה בבורמה וקיימת גם כאן כמחצב טבעי בנהרות. הסינים מאמינים שהיא סגולה למזל ובהנחה ש"מיליארד סינים לא טועים" היא הפכה גם לשגעון מקומי. ביקרנו בבית החרושת לג'ייד והמשכנו לכיוון הקרחונים.

 

מתוקה כמו שוקולד

 

"פרנץ ג'וזף" ו"פוקס" הם שני כפרים במרחק רבע שעה נסיעה זה מזה. הם ממוקמים ליד קרחונים והאטרקציה העיקרית היא טיפוס עליהם. פרנץ נחשב תיירותי יותר מפוקס, אבל הכל תיירותי בניו-זילנד. לילי וזאביק בחרו לטוס במסוק מעל פרנץ, אני בחרתי לטפס על פוקס. נפרדנו בידידות ובחיוך, החלפנו אי-מיילים והבטחנו משלוח תמונות הדדי.

  

בפוקס התאכסנתי ב-Ivory Towers, אכסנייה נחמדה ב-Sullivan Rd. יומיים של קור, אפרוריות וגשם בלי הפסקה, מזג אוויר בעייתי לטיפוס על קרחון. גובהו, אמנם, לא רציני אבל מדובר בטיפוס אלפיני לכל דבר. מצד שני, ממילא נרטבים תוך כדי. החברה שמוציאה את הטיולים מספקת ציוד מתאים, אז יצאנו לדרך כשהמדריכה צועדת בראש, מפלסת בקושי נתיב בקרקע הקפואה והרטובה. אחרי שעתיים של טיפוס, רטובים ומתנשמים, הגענו לקצה הקרחון שהולך ונהיה צלול ככל שמגביהים, עד שהוא ממש גובל בטורקיז. שהינו בפסגה הקפואה במשך חצי שעה, הסדרנו את הדופק וירדנו בדריכות: רק לא להחליק. רק לא להחליק.

 

בערב, באכסניה, מישהו זרק משהו על Lake Matheson, אגם במרחק 6 ק"מ משם. קפצנו לשם בלי הרבה ציפיות ואחרי חצי שעה של הליכה ביער גשם, גילינו אגם קסום עם השתקפות מושלמת, ממש כמו מראה. מומלץ במיוחד בזריחה או בשקיעה.

 


Lake Matheson. מבעד למראה

 

חזרנו לאכסניה בחושך. שלט מסתורי בקצה הרחוב צד את עיני: Glow worms. מה, סתם ככה? בטבע? בלי סיור מאורגן? בלי שאף חברה גוזרת על זה קופון? בכל מקום יגבו מכם כסף על "אטרקציית התולעים הזוהרות" אבל אל תמהרו להתפתות. יש מקומות בהם הן נגישות ותוכלו ליהנות מהן בזמנכם החופשי. הבאנו פנסים מהחדר ונכנסו ליער שהואר באלפי נקודות זוהרות קטנטנות, מתנת הטבע לתולעים שנועדה למשוך חרקים כמזון. איזה יופי. קודם האגם, עכשיו התולעים, דווקא בכפר אליו מגיעים למטרה אחת ויחידה, טיפוס על הקרח, שתי פנינים מפתיעות. כן, רוב הדברים הטובים קורים כשלא מצפים להם.

 

למחרת יצאתי לכיוון Wanaka עם אנה-לי הצרפתייה. ארבע שעות נסיעה עם מפלים בצדי הדרך, אגם מימין, אגם משמאל. מוקפות בכחול-ירוק-חום יותר טבעי מטבעי דיברנו דווקא על העל-טבעי. נבואות שמגשימות את עצמן, אינטואיציה (נשית, ברור) והקול הפנימי הזה שמנחה אותנו ושומר עלינו מטעויות.

 

ב-Wanaka התאהבתי ממבט ראשון. איזו עיר מתוקה. ולא רק בגלל הדמיון לשמו של ווילי ואנקה, בעליה של ממלכת השוקולד. כבר בכניסה משהו גרם לי לחייך, אבל כמו בכל אהבה ממבט ראשון, לא יודעים איפה בדיוק לשים את האצבע, וזה גם לא משנה; הבתים בנויים סביב אגם יפהפה מוקף עצי ערבה, הרחובות רחבים, האווירה רגועה, מן תחושה של עיירת נופש שכל תושביה בחופשה. כן, הקול הפנימי הזה. תמיד אפשר לסמוך עליו שיביא אותנו למקומות הנכונים.

 

בפרק הבא: טרק קורע, משחק רוגבי והפיורדים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
על חוף אייבל טזמן. ארוחת בוקר
צילום: שלי ניידיץ
הדרך להרים. הו המרחבים
צילום: שלי ניידיץ
הרי הפנקייק. עוצר נשימה
צילום: שלי ניידיץ
מומלצים