העולם כמרקחה
את הדרך שלי בעתונות מזון התחלתי במגזין "על השולחן", בתחילת שנת 2002. אחת התקופות השחורות ביותר בתולדות המדינה. בחודש הראשון שלי בעבודה היו 4 פיגועים המוניים, כולל זה במלון פארק בליל הסדר (שהוא גם יום ההולדת שלי). זו היתה תקופה מאוד לא טובה להיכנס לעסקי המזון בכלל והמסעדנות בפרט.
בשנתיים שאחרי (וגם בשנתיים שלפני) צפיתי בענף המסעדנות צולל צלילה תהומית: בהתחלה נסגרו המסעדות הירושלמיות (חלקן עברו למרכז וחלקן אף שרד היטב את המעבר), אחר כך בא תורן של מסעדות היוקרה, ובאמצע נסגרו כל אלה שגם ככה החזיקו בקושי, אבל עכשיו איבדו תקווה.
מעבר לפחד מישיבה במקומות ציבוריים, לסועדים הפוטנציאלים פשוט לא היה מצב רוח. ארוחות טובות, יין ובילוי בחוץ הם עניין לזמנים טובים יותר.
אני זוכרת שבאותה שנה נפתחו בתל אביב רבתי שלוש מסעדות עילית חדשות: "רפאל", "כרמלה בנחלה" ו"קלואליס". "כולם" הרימו גבה - איך פותחים מסעדה בזמן כזה? ו"כולם" ישבו וחיכו לנפילה. אבל זאת לא באה. שלוש המסעדות עדיין עומדות, עובדות היטב, ומוציאות מדי ערב מנות נפלאות.
בשנתיים האחרונות, לאט לאט ובזהירות, ענף המסעדנות מתאושש. נדמה לי שהקיץ הזה והחורף שיבוא הם הפיק של תנועה המונית לייסוד מסעדות חדשות.
בהתחלה קמו מסעדות "ביניים", מסעדות שסיפקו חווית בילוי נעימה במחיר הוגן. זו היתה שעתו היפה ביותר של ההמבורגר. "מוזס" היא מסעדה כזאת – בילוי נעים, אוכל טוב, מחיר סביר, בלי הרבה נקיפות מצפון. המהלך הבא היתה פתיחת מסעדות גדולות מהחיים, ראוותניות, מהסוג שכשנכנסים רואים כמה כסף "שפכו" על הקירות. "מסה" היא בעיני החלוצה והמייצגת ביותר את הז'אנר. כשהיא נפתחה, לפני כמעט שנה וחצי, העיתונים היו מלאים במספרים: כמה עלו השירותים, כמה עלו הנברשות... האוכל, אגב, מצויין, ולפעמים הולך לאיבוד בתוך החלל הפומפוזי. מאז "מסה" נפתחו עשרות מסעדות חדשות עם עיצוב מרהיב, אווירה גרובית ואוכל נפלא.
תל אביב הפכה להיות המקום האסקפיסטי ביותר בכדור הארץ. אנחנו חיים בלבנט, חצי שעה מהקסאמים, וחוגגים כאילו אנחנו בניו-יורק. מבחינות רבות, הפתיחה של "סושי סמבה" מסמלת את המהלך הזה: בליינות כאילו אין מחר, אוכל קוסמופוליטי, אנשים יפים, הרבה אלכוהול ואווירה של חוצלארץ (וזה לפני שהזכרתי את המתחמים החדשים בפריפריה - ראשון לציון, הוד השרון ורחובות).
ההתאוששות של המשק ושל ענף המסעדות הביאו הרבה שפים צעירים בחזרה הביתה: רועי סופר, למשל, יכל להמשיך לעשות חיים בניו-יורק, אבל עכשיו הקהל הישראלי בשל למה שיש לו להציע. מסעדת "פנגיאה" (המופלאה, כבר אמרתי?) לא היתה יכולה להתקיים פה לפני שלוש שנים. עכשיו כן. בהחלט.
בחודשים הקרובים עתידות להיפתח עוד המון מסעדות חדשות ומסקרנות: "כתית" עוברת לתל אביב (רח' היכל התלמוד, מקום עם קרמה קצת בעייתית); אבי קונפורטי יפתח את "צ'פרה" (שאמורה להיות זוזוברה "לייט"); יונתן רושפלד עומד לפתוח מסעדה חדשה, ככל הנראה בבית גיבור, מול הדולפינריום. מסעדה חדשה ומסקרנת של אוכל אסיאתי "אמיתי" תיפתח בלונדון מיניסטור. סניפים חדשים ל "מוזס" ו"בלאק" ייפתחו ברמת החיל (אחד מול השני, ברחוב הברזל). וגם השף עמיר אילן ("דיקסי", לשעבר) עובד על מסעדה חדשה (וזאת הזדמנות להציץ לבלוג החדש והמקסים שלו).
מחד, אני שמחה. טיול של שבת בבוקר בנמל תל אביב נותן תחושה כאילו אנחנו חיים במדינה נורמלית, בעיר בינלאומית, ברצלונה שכזו. מאידך, אסור לנו לשכוח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. טירוף המסעדות שמתחולל כאן בחודשים האחרונים מזכיר לי את ימי בועת ההי-טק. בסוף, זה עוד עלול להתפוצץ לנו בפרצוף.
