שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מופע הקולנוע של גרוסמן
    “מישהו לרוץ איתו", העיבוד הקולנועי לספרו של דוד גרוסמן, הוא יצירה מקסימה וכובשת, לא מעט בזכות שני השחקנים הצעירים בר בלפר ויונתן בר אור
    ב"מישהו לרוץ איתו", על פי ספרו של דוד גרוסמן, הופך הבמאי, עודד דוידוף, את המציאות הישראלית העכשווית להזיה. זהו סרט מסע עירוני, שהוא בה בעת סיור סוריאליסטי בסמטאות, שכונות, שווקי ונופי ירושלים, וסיפור בלשי שעניינו איתור בעליה של כלבה עזובה. הכלבה היא דינקה, ומי שרץ איתה – יותר נכון, בעקבותיה – הוא אסף בן ה-16 (יונתן בר אור), אשר מוצא עצמו מעורב בסיפורה של בת גילו תמר (בר בלפר), שנעלמה מביתה. בהדרגה הוא נשאב אל תוך סיפור אגדה מסויט – מין "הנזל וגרטל" שכזה – שבו הוא משמש מעין אביר הנחלץ לעזרתה של העלמה במצוקה.

     

    במקביל, מגולל הסרט את קורותיה של תמר, שסיפורה מתחיל חודש לפני, שיצאה למשימה משל עצמה. היא מגיעה למעון לנערים-אמנים חסרי בית, המנוהל בידי פייגין מקומי (צחי גראד המעולה), ופוגשת שם בבני גילה הנשלחים לנגן במקומות ציבוריים ברחבי הארץ, כשבינתיים מכייסים חברי כנופייתו של אותו פושע את הקהל שדעתו מוסחת. הצלחתו של הסרט נובעת, קודם כל, מהאופן שבו הוא משכיל לשלב בין שני הסיפורים, כך שהצופה הנשאב לתוכם מייחל, סוף סוף, למפגש בין אסף לתמר; אבל גם מדרכי עיצוב המציאות הפנטסטית – שלא פעם מעלים בזיכרון את סרטיו של טרי גיליאם – שמעניקים לירושלים חזות ותחושה שלא נראו קודם בקולנוע המקומי, ובכלל.

     

    הצורך הנואש הזה, הקיומי כמעט, להתאחד, הוא שמעניק לסרט את כוחו. אף שהפוליטיקה היא לכאורה ממנו והלאה, הרי שהיעדרותה של המסגרת המשפחתית פה – הוריו של אסף נסעו לאחותו באמריקה, והורי תמר אף הם לא נוכחים – והישענותם של הנערים בבית המחסה על דמות אב מוליכת שולל, מתחברים לנושאים שעלו לאחרונה בסרטים כ"שנת אפס" ו"כנפיים שבורות": נפקדותה של הסמכות האבהית והחיפוש אחר חיק משפחתי חם.

     

    מבחינה זו, שוררת על "מישהו לרוץ איתו" תחושה של יתמות נוראה. לכאורה זוהי פנטזיה נאיבית, שעניינה חיבור גורלי בין שני מתבגרים-אוהבים שנועדו להיפגש. בפועל, הסרט – אולי בעקבות הספר. לא קראתי – מתאר את החברה הישראלית כמנוכרת, עוינת ומיואשת, כזו שזקוקה לדמויות כמעט-מיתיות כמו אסף ותמר שיבטיחו לה איזושהי תקווה לגאולה, למעין מעשה הצלה. במילים אחרות, על אף חתירתו של הסרט לעבר הפי-אנד, “מישהו לרוץ אתו" רוחש זרמים אפלים, פסימיים, שמתחברים לתחושות מועקה קונקרטיות.

     

    לא רק לילדים

     

    כמו רב המכר עליו הוא מבוסס, “מישהו לרוץ איתו" הוא מותחן-סיפור חניכה לבני נוער שגם מבוגרים – ואת זאת אפשר לקבוע כמעט בוודאות – ייהנו ממנו. יתרונו הגדול הוא צוות השחקנים הצעיר שלו, שבראשו בר אור ובלפר – שניהם, אגב, מדהימים. האחרונה אף מבצעת פה, בליווי גיטרה, מחרוזת שירי גלגל"צ באוזני עוברים ושבים ברחוב, באופן שממש מזמין את הקהל באולם להצטרף אליה בהמהום קל או הזזת שפתיים חרישית. התוצאה, מכל מקום, בזכות הדרכת השחקנים של דוידוף, ולא פחות מכך – כשרונם הטבעי המתפרץ (של כל הצעירים, יש לציין), היא יצירה מקסימה וכובשת.

     

    מכשלתו האחת והיחידה של הסרט נובעת מהעובדה שהוא צולם במקור כסרט טלוויזיה בן שני חלקים. העריכה מחדש לצורכי הפצה בבתי הקולנוע הופכת את עשרים הדקות הראשונות לערך של הסרט, לאוסף מבולבל למדי של סצינות קופצניות ותנועות מצלמה אגרסיביות, מלוות בכתוביות לציון זמן ההתרחשות, שרק מגדישות את חוסר הסדר העלילתי. לכך אפשר גם להוסיף את ההעברה הלקויה מוידיאו לפילם אשר מותירה חלק מהסצינות צרובות. אבל כל אלה אינם אלא פגמים שוליים בסרט שהוא בעיקר שובה לב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלדד רפאלי
    תחושה של יתמות. בר בלפר ב"מישהו לרוץ איתו"
    צילום: אלדד רפאלי
    לאתר ההטבות
    מומלצים