"אחד משלנו", גרסה משופרת

"מלח הארץ" הוא גרסת הסרט האפל של "מילואים". מין פילם נואר במדים. ואם התוצאה רחוקה מלהיות משביעת רצון, הרי זה רק משום שהאחים אורי (בימוי) ובני (תסריט) ברבש לא העזו מדי עם החומרים שעמדו לרשותם. עדיין, הטענה הנטועה בבסיס הסרט שלהם – זו הבוחנת את האינסטינקט הקרימינלי וייצר האלימות הגלומים בהוויה המיליטריסטית הישראלית – ראויה להתייחסות רצינית. שכן “מלח הארץ" הוא, אם תרצו, פרפרזה פחות מחניפה לצופה על "אחד משלנו".

שוד במקום מבצע צבאי

כנגד ארבעה בנים מובחרים דיברה עלילת הסרט הזה, כולם גברים שהחברות ביניהם התחשלה משך שנים של פעילות צבאית. הקשר האמיץ הזה עומד למבחן עילאי כאשר הם נחלצים לעזרתו של אחד מהם (אקי אבני), כתב לענייני משטרה שמסובך בהימורים לא חוקיים. הם מחליטים על כן לשדוד קזינו שבבעלותו של גנגסטר אלים, ולנצל את שירות המילואים הקרוב שלהם כאליבי. אלא שהתוכנית, כצפוי, משתבשת, והארבעה (הכוללים גם את צחי גראד, אלון נוימן ונתי רביץ) מסתלקים מן המקום כשהם מותירים מאחור ערימת גוויות, בהן שוטר, וגוררים עמם אחד מהם שנפצע אנושות. מכאן והלאה מתפתחת חקירה שעליה ממונה קצין משטרה (ליאור אשכנזי), ואשר על הכיסוי שלה מופקד, איך לא, אותו כתב פלילי שמגלם אבני.

בעירום, עם ברז מטפטף. אקי אבני ב"מלח הארץ"

לכאורה שבים פה האחים ברבש – שזוהי עבודתם הראשונה לקולנוע מאז "ללקק ת'תות" מ-92' – אל אותה טריטוריה מוכרת של גברים עטורי זיפים במדים, וג'יפים צבאיים המעלים ענני אבק. ההבדל הוא, שאת המבצע ההרואי עליו מופקדים לוחמים ללא חת הלוקים ב"תסמונת יורים ובוכים", מחליפים עתה שוד מיותר המלווה בשפך דם מיותר אף הוא. במילים אחרות, קשה הרבה יותר להזדהות הפעם עם גיבורי הברבשים, שבסצינה בלתי מבוטלת אחת – הס בל נחשוף – אף שותפים לטקס קבורה חשאי, שכמו מהווה פרודיה אפלה וצינית במיוחד על הריטואלים של החבורה הגברית הצבאית.

יתר על כן, ארבע פעמים במהלך הסרט קוטעים האחים ברבש את הרצף העלילתי לטובת סצינות אקספרסיביות, שבהן נראים שלושה מהגיבורים (אבני מופיע פעמיים), יושבים עירומים אל מול המצלמה, בתוך חדר אפל שבו ברז הכרחי מטפטף, וכמו מוסרים את עדויותיהם המפלילות בפני הצופה. סצינות אלה, שחותרות תחת עקרונות האשליה המקובלים בקולנוע המיינסטרים, מדגישות את עיסוקו של הסרט בסוגיות של חטא ואשמה, וכאילו ממקמות אותו בטריטוריה הספרותית מבית מדרשו של דוסטוייבסקי ("החטא ועונשו" כמובן, אך גם "המהמר"). אף זאת – חלקו השני של "מלח הארץ" מגולל, למעשה, את הצורך הנואש של שלושת בני החבורה שנותרו להיתפס ובכך לזכות בגאולה. כך, לא זו בלבד שהאשמה מובילה אותם אל בית השוטר שנהרג ואל אלמנתו המרוסקת (לוסי דובינצ'יק), אלא שהקשר החברי-מקצועי שמתקיים בין העיתונאי אבני לחוקר אשכנזי כמו נלקח אף הוא מעולמו הפסיכו-פילוסופי של גדול סופרי המערב.

הנשים, כרגיל, קורבן

האקט האלים מוצג פה כתוצר של התניה בלתי נשלטת הטבועה בערכי הדבוקה והחברות המעוצבים במסגרת היחידה הצה"לית המובחרת (קשה, לכן, לנתק את הסרט מהרגע ההיסטורי שבתוכו הוא נוצר, ובעיקר נצפה – די הלוא לשוב הביתה מאולם הקולנוע רק כדי לפתוח את הטלוויזיה ולהיווכח בצורך האינסטינקטיבי להחריב את ביירות ועזה על ידי מטוסי קרב צה"ליים). כזכור, ב"אחד משלנו", סרטם המצליח מ-89', תיארו האחים, באופן ביקורתי, את האחווה הצבאית (זו שתכליתה מובע במימרה "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד") כמתנגשת חזיתית בקודים בסיסיים של מוסר ואחריות אתית, וכל זה במסגרת העלילתית המוכרת של המערבון. בסצינת הסיום של הסרט ההוא משמיד, כזכור, הגיבור, קצין חוקר של המשטרה הצבאית, את הדו"ח המרשיע שחיבר, והכל בשם אותו קוד אתי לא כתוב של החבורה, המנוסח במשפט שלעיל. כאן, לעומת זאת, מעוצבת מציאות אנושית אפלה הרבה יותר. הלוחם הישראלי, בהיעדר אידאלים לאומיים ומטרות צודקות, פועל מבלי שמעשיו יהיו תוצאה של התלבטות ובעיקר של כורח.

התוצאה היא סרט שפועל במסגרת המיינסטרים המקומי – שעיקרה עיבודם של ז'אנרים אמריקאיים למציאות הישראלית – עמה מזוהה הקולנוע של האחים ברבש, ושמטרתו היא לבקר אותם אתוסים שטופחו בעבודות שייצרו בעבור הקולנוע והטלוויזיה (בעיקר הסדרות "טירונות" ו"מילואים"). חבל, לפיכך, שהקולנוע של הברבשים נותר עדיין נכה קשות בכל הנוגע לעיצוב הדמויות הנשיות – לעולם קורבן, תמיד האישה שאתו – וש"מלח הארץ" מתקשה לייצר אמירה מטרידה באמת בדבר אותה מהות אלימה הקרויה גם החבורה הגברית הצבאית. על אף זאת, הסרט מתנהל ביעילות מסוימת, נתמך בעבודת הצילום המיומנת של דוד גורפינקל, המעניקה לחלקו הראשון מראה נואר'י נאות, ונהנה מנוכחותם של אבני ואשכנזי, שהם הדבר הכי קרוב לכוכבים הוליוודיים שיש לקולנוע המקומי להציע.