שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רצח ברנדוט: תחנות ירושלמיות אחרונות בחיי הרוזן
    את דמותו של מתווך האו"ם השבדי פולקה ברנדוט אופפות עד היום לא מעט תעלומות. רק סופו ברור למדי: מארב קטלני של הלח"י בירושלים, היום לפני 58 שנה.‬ מסלול המתחקה אחר התנהלותו ביום האחרון בחייו, בעקבות ספר חדש

    17 בספטמבר ‭,1948‬ ערב שבת, 5 אחר הצהריים. הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו”ם למזרח התיכון, נורה למוות על ידי ארבעה מתנקשים. היורים הם חברי ארגון לח”י: יהושע כהן, חברתו (לימים אשתו) נחמה, ושני אנשים נוספים. פרק דרמטי נרשם בתולדות מדינת ישראל הצעירה שהייתה נתונה אז במלחמה על עצמאותה.

     

    כל ישראלי סקרן קרא או למד משהו על רצח ברנדוט, אבל אפילו הספרים על מלחמת

     השחרור, כמו גם אלה שהתמקדו בהקשרים המדיניים של המלחמה, די פסחו על האירוע, למרות חשיבותו ההיסטורית.

     

    עופר רגב, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים, חקר את פרשת הרצח מלפני 58 שנים ולאחרונה התפרסם ספרו ”נסיך ירושלים” (הוצאת פורת, 63 שקל‭,(‬ על חיסול השליח השבדי. רגב משחזר בספרו את המסלול של ברנדוט ביומו האחרון. אבל לפני שיוצאים למסע הירושלמי הזה מתחייבת סקירת רקע להחלטה להתנקש בחייו.

     

    דרוש מתווך

    .1947‬ הבריטים מחליטים שלא מתאים להם לנהל יותר את הארץ ומבקשים להעביר את המנדט לאו"ם. ארגון האומות המאוחדות שולח לכאן את ועדת אונסקו"פ‬ ששמונה מבין חבריה ממליצים על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים ושניים ממליצים על מדינה דו-לאומית. תוכנית החלוקה מאושרת במליאת האו”ם ב-29 בנובמבר.

     

    מאי ‭.1948 הבריטים עוזבים את פלשתינה וב-14 בחודש, יום שישי, מכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. תגובת מדינות ערב: פלישה לשטח המדינה שזה עתה יילדה את עצמה.

     

    האו"ם בבעיה, הוא חייב להתערב בסכסוך. מתקבלת החלטה לשלוח לאזור מתווך שינהל משא ומתן בין הצדדים הלוחמים בשאיפה להגיע להסדר שלום. המתווך חייב לבוא ממדינה נייטרלית. התפקיד נופל על כתפיו של הרוזן פולקה ברנדוט, שמגיע לארץ ב-30 במאי ‭,1948‬ יום אחד אחרי נפילת הרובע היהודי בירושלים.

     

    ברנדוט היה נצר לשושלת המלוכה השבדית. אביו, אוסקר, התחתן עם משרתת ולכן היה מנוע מלרשת את הכתר. פולקה, בנו הבכור, הפסיד את המלוכה, התחתן עם אמריקאית עשירה ובשלב מסוים הוצע לו להיות מלך המדינות הבלטיות, כאשר אלו ביקשו להתאחד ולהפוך לממלכה עצמאית. גם הצעה זאת לא התממשה וברנדוט הפסיד את המלוכה בפעם השנייה.

     

    הבעיה עם שליחותו של ברנדוט בארץ החלה לצוץ לאחר שהשיג הפוגה בקרבות. בניגוד לרוח תוכנית החלוקה, ניסה המתווך לשרטט מחדש את מפת ארץ ישראל. הוא הציע תוכנית שלפיה הנגב יימסר לערבים, הגליל - המיושב ברובו בערבים - יימסר ליהודים, נמלי הים והתעופה בחיפה ובלוד יהיו משותפים לשני הצדדים וירושלים תוכר כישות בינלאומית. לא היהודים ולא הערבים אהבו את ההצעה.

     


    מגרש החנייה בו המתינו המתנקשים לברנדוט (צילומים: יגאל צור)

     

    למי הייתה ההצעה הזאת נוחה? לבריטניה האימפריאלית. היום יודעים שברנדוט שירת את האינטרסים הבריטיים, ממניעים שטרם הובררו. כבר אז תקפו אותו עיתונים בישראל על כך שמעל בשליחותו. איש מודיעין בריטי, קונרד מיינרצהאגן, כתב ביומנו חודשיים לפני הרצח: "ברנדוט גזר את גזר דינו בידי היהודים‭."‬

     

    הנסיעה האחרונה  

    ב־19 בספטמבר 1948 נועד להתקיים דיון על תוכניתו של ברנדוט בעצרת האו"ם. יומיים קודם לכן, ב-17 בחודש, בשעת בוקר, מגיע הרוזן לעיר השסועה ירושלים. למרות שמדינת ישראל כבר קמה, בעיר עוד פועל ארגון המחתרת לח"י.

     

    ברנדוט נוחת ב-9 בוקר בשדה התעופה קלנדיה, מדרום לרמאללה, לשם הוא מגיע מרודוס. הוא נבלע ברכב צרפתי בצבע לבן מסוג דה-סוטו, שמספרו ‭.873 ‬ הרכב נוסע לכיוון ירושלים ה”יהודית‭.”‬ יושבים בו, מלבד ברנדוט, הנהג פרנק ביגלי, בעבר מפקד משטרת ניו יורק, הצרפתי אנדריי סארו שאחר כך נודע כמרגל אנגלי, ושבדי בשם אגה לונדסטרום.

     

    ב-11 בבוקר מגיע הרכב למעבר מנדלבאום, החוצץ בין עמדות היהודים והערבים. כאן מצטרף לחבורה משה הילמן, שהיה מפקד ההגנה בצפון ירושלים. ברנדוט מבחין שהוא חמוש באקדח ומבקש ממנו להשאיר את הנשק במחסום.

     

    נוסעי הרכב בדרכם לבניין ימק"א (ברחוב המלך דוד, מול מלון ”המלך דוד‭,(”‬ המתחם הכי קוסמופוליטי בירושלים של אותם ימים. הדרך זרועה מתרסים וגדרות תיל. בכניסה לבניין פוגש ברנדוט את דב יוסף, אז המושל הצבאי של ירושלים (היומנים של שניהם מאשרים את קיום הפגישה‭.(‬ השניים מדברים על הרעיון של ברנדוט לבסס את המטה שלו בארמון הנציב, שמאז עזיבת הבריטים הפך להיות מטה האו"ם בעיר.

     

    יוסף (כפי שיעיד בכתביו) מזהה שאיפה של ברנדוט לנגוס נתח מירושלים, ברוח התאווה ההיסטורית של המעצמות להשתלט על שטחים בעיר. אם לא מלך שבדיה, אומר אולי לעצמו הרוזן, אהיה לפחות מלך ירושלים מטעם האו“ם.

     

    בנימה אישית מספר ברנדוט ליוסף שאשתו עומדת לחגוג בעוד יומיים את יום הולדתה. הוא מספר לו שהוא תמיד משמיע לה בנסיבות החגיגיות האלו את הפואמה הסימפונית “פינלנדיה“ של המלחין יאן סיבליוס. יוסף מציע לברנדוט את התקליט, שנמצא בביתו ברחביה. השניים מסכמים שברנדוט יעבור במהלך היום בביתו של יוסף כדי לאסוף אותו.

     

    העניין הזה, של השאלת התקליט, הופך להיות מכריע לגבי חקירת הרצח: ברנדוט הרי אמור לסטות מהנתיב המתוכנן שלו כדי לאסוף את התקליט, אז איך ידעו המתנקשים איפה לארוב לו? השבדים האשימו את דב יוסף בהדלפת המידע, אבל בהמשך התברר שמי שיידע את אנשי הלח"י בקשר לשינוי במסלול היה ספק ידיעות מטעם הארגון, אז עיתונאי דרום אפריקאי והיום אזרח ישראל בשם סטנלי גולדפוט, שחי עד היום בירושלים. גולדפוט אישר את המידע הזה באוזני רגב.

     

    הפלמ"ח פינת הגדוד העברי

    לקראת ‭13:30‬ עוזב ברנדוט את בניין ימק“א, יחד עם שותפיו לנסיעה. שתי מכוניות מתלוות לדה-סוטו שלו. החבורה נוסעת לארמון הנציב, כדי לשחק שם ביליארד. הילמן רוצה לשבת ליד ברנדוט, אבל סארו הצרפתי מבקש ממנו להתחלף, ואז עובר הילמן לרכב אחר. בדיעבד, זה מה שחרץ את גורלו של הצרפתי.

     


    "יריבות מדינית תישכח". שלט בכניסה לימק"א

     

    נוסעי המכוניות שוהים בארמון הנציב כשעתיים ומתחילים לעשות את דרכם חזרה לעיר. בדרך הם מתעכבים קצת בחווה הלימודית של רחל ינאית בן צבי, ליד ארמון הנציב.

     

    היעד עכשיו הוא רחביה, שם אמור הרוזן לקבל את התקליט של סיבליוס. על פי עדותו של השבדי אגה לונדסטרום, לפתע נראה דב יוסף בפינת הרחובות תל-חי ורחל אמנו, בשכונת קטמון (מה הוא עשה שם? מדוע לא חיכה לאורחים בביתו ברחביה? השאלה הזאת תישאר פתוחה). את “פינלנדיה“ הוא כבר לא ישמיע לאשתו.

     

    שלוש המכוניות ממשיכות לנסוע דרך רחוב רחל אמנו, עד למחסום בכיכר רחה פרייאר של היום. משם הן ממשיכות לנקודה האחרונה במסלול חייו של הרוזן פולקה ברנדוט - פינת הרחובות הפלמ“ח והגדוד העברי.

     

    צמוד לבית מספר 18 ברחוב הפלמ"ח, במגרש חנייה קטן שקיים עד היום, ממתין ג'יפ חבוי ובו ארבעה אנשים. הג'יפ חוסם את דרכה של המכונית הנושאת את דגל האו“ם. הנהג ברכב המתנקשים נשאר ליד הגה הג'יפ ושלושת האחרים יוצאים ממנו חמושים. אחד מהם, יהושע כהן, מחדיר אל הדה-סוטו הלבנה את קנה השמייסר הגרמני שלו - ויורה (אחר כך יימצאו בגופו של ברנדוט 50 קליעים. במחסנית של שמייסר יש רק 32 קליעים, כלומר כהן אפילו הספיק להחליף מחסנית).

     

    הנהג פרנק ביגלי מנסה להטות את קנה התת-מקלע, וכתוצאה מכך נורה ונהרג גם אנדריי סארו הצרפתי. שני המתנקשים האחרים, חמושים בטומיגנים, יורים בגלגלים ובמצנן הרכב, חוזרים לג'יפ ונמלטים. יהושע כהן רץ לעבר המדרגות הסמוכות לזירת האירוע (נמצאות במקום גם היום) ונעלם אף הוא.

     

    כל ההתרחשות הדרמטית נמשכת כדקה וחצי. מבין היושבים ברכב בו נרצח ברנדוט רק אגה לונדסטרום, ששמט את גופו לרצפה, יצא ללא פגע.

     

    "הילמן שתוק"

    נהג הג'יפ, משולם מקובר, שהיה ידוע בשם "יואב הארוך‭,"‬ התייצב אצל מפקד לח"י בירושלים, יהושע זטלר, שהגה ותיכנן את הפעולה, ודיווח לו שמשה הילמן, שישב בקדמת המכונית הראשונה בשיירה - זיהה אותו. עוד באותו ערב הודבק פתק על דלת ביתו של הילמן בזו הלשון: "הילמן שתוק‭40 ."‬ שנה הוא שתק, עד שזטלר ומקובר חשפו את מעורבותם בפרשה. הילמן נפטר בינתיים בשיבה טובה.

     

    בליל המעשה עצרה המשטרה העברית בירושלים מאות אנשים, אבל אף אחד מביניהם לא נמנה עם המתנקשים בברנדוט. למדינה הצעירה לא היה מן הסתם עניין לתפוס אותם.

     

    האיש שירה בברנדוט היה יהושע כהן, חקלאי ומראשוני שדה בוקר, שהיה בסוד העניינים גם בפרשת רצח הלורד מוין בקהיר בנובמבר ‭,1944‬ שבעקבותיו הוצאו להורג המתנקשים אליהו חכים ואליהו בית-צורי, ובניסיון לרצוח את הנציב העליון הרולד מק-מייקל כמה חודשים לפני כן, בסיבוב ליפתא ביציאה מירושלים.

     

    בן גוריון כתב ביומניו מיד לאחר ההתנקשות את שמות כל המעורבים. כאשר ירד לשדה בוקר התיידד עם יהושע כהן, על פי המקובל מבלי לדעת שזהו אותו יהושע כהן שהזכיר ביומניו. השניים הפכו עם הזמן לידידי נפש. רק ב-‭,1965‬ על פי המקובל, גילה לבן גוריון הביוגרף שלו, מיכאל בר-זוהר, מי האיש שאיתו הוא כה מיודד.

     

    גם אחרי שכהן הודה במעשה, בן גוריון לא עשה דבר בעניין. לא רק זאת, כהן מונה

     למנהל העיזבון של בן גוריון. הוא ולא פרס, ולא טדי קולק ולא יצחק נבון.

     

    כהן הלך לעולמו ב-‭,1985‬ עשר שנים לפני ששר החוץ של ישראל, שמעון פרס, התנצל רשמית בפני ממשלת שבדיה על רצח ברנדוט.

     

    הרוזן עצמו נקבר בשבדיה יומיים אחרי הירצחו בירושלים. בהלוויה שלו נוגנה הפואמה הסימפונית “פינלנדיה‭.“‬

     

    • עופר רגב, מחבר "נסיך ירושלים"‭,‬ מדריך סיורים בדגש היסטורי וספרותי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום:  יגאל צור
    ארמון הנציב. משחקים ביליארד
    צילום: יגאל צור
    צילום:  יגאל צור
    בניין ימק"א. המתחם הכי קוסמופוליטי בירושלים
    צילום: יגאל צור
    צילום:  יגאל צור
    עטיפת הספר
    צילום: יגאל צור
    מומלצים