החשיפה לצפון
הסלבריטאית עצבנית. חבורת הסלבז שנוהרת לצפון כדי לעודד את התושבים הכלואים במקלטים ולקבל פריים של חמש שניות בחדשות, מביאה לה ת'סעיף
נא להפנים: אני לא נוסעת לצפון!!! לא בימים כתיקונם ובוודאי שלא בימי מלחמה. אין טעם לשלוח לי SMSים עם פרטי ההסעה שיוצאת מביתו של דודו טופז, אין טעם להתקשר ולספר לי שהמפיק ברדוגו מוציא אוטובוס עמוס סלבז מובטלים לטיול בסגנון "הנהג שלנו אוכל המון צנון, הוא ייקח אותנו לצפון", וממש אין צורך לשגר לי מיילים על התארגנות גופים מסחריים שמנצלים את המצב כדי שחבורת מפורסמים תעשה להם פרסומת חינם.
ולמניעת אי הבנות: אני לא נטולת רגשות או איברים פנימיים המעידים על אנושיות. אני פשוט סולדת מצביעות חברתית וקשה לי לקנות טוב לב עטוף באור זרקורים, פלאשים ובתיאום מופתי עם התקשורת.
להיות אישיות ציבורית זה לא לונה פארק. זה אפילו לא סופרלנד. כשאת מנסה לעשות משהו טוב לאחרים יהיה מי שיגיד שיש לך אינטרס מאחורי זה. אם יש לך יותר מדי חברים בברנז'ה ובגלל זה את חייבת להתייצב ביותר מדי מסיבות יום הולדת משמימות בוויסקי א-גוגו, טוענים שאת נטולת חיים. מצד שני, את כל הדברים האלה אפשר לעשות גם בשקט, בחשאי, בלי מצלמות ועם מינימום רוח וצלצולים. הכל זה עניין של בחירה. שיק או שוק.
"השחקן שלא עשה כלום מאז שנת 85'", הוא דוגמה קלאסית לאישיות ציבורית שלא
משלימה עם העובדה שזמנה עבר, ולפיכך הוא מגיח לכל אירוע השקת נייר טואלט שמתקיים בגוש דן או קטיושה נופלת באזור הצפון. אפילו הצלמים כבר לא מתייחסים אליו. לבן אדם יש יותר הופעות באירועים חברתיים מרונה-לי ומייקל לואיס ביחד. ומדובר במתחרים רציניים. בקיצור, "השחקן שלא עשה כלום מאז שנת 85'", התקשר אליי השבוע שבע פעמים. שלוש פעמים כדי לשאול אותי אם יש לי קשרים עם עיתונאים (הוא רוצה לקדם את הצגת הילדים החדשה שלו) וארבע פעמים לשכנע אותי להצטרף איתו לאוטובוס הכוכבים. בפעם העשירית שהתקשר (אחרי שסיננתי אותו אינספור פעמים), נבחתי עליו שלא יתקשר יותר ושאני מעניקה לו את הזכות לשבת בספסל האחורי של המאגניבים יחד עם אושרי כהן ולירז צ'רכי.
"אני נשארת בבית! ריד מיי ליפס!", נבחתי וטרקתי. "הקרייריסט" אמר לי שככה לא מתנהגים לאנשים מבוגרים ושאם אני סולדת מאירועים מיוחצנים במסווה של אירועי צדקה, אני יכולה לקחת את הרכב שלו ולארוז כמה מהחברים המפורסמים שלי לטיול עידוד סולידי בגזרת הצפון.
"אבל אתה לא מבין שאף אחד לא יבוא איתי באוטו שלך?", המשכתי לנבוח.
"למה לא? תיקנתי את המזגן", המשיך הנאיבי שלי במסע שכנועים לשיפור העולם, "תדברי עם 'הצבועה', היא בטוח תסכים לבוא. היא מובטלת עכשיו ואין לה מה לעשות".
"היא לא תבוא!", המשכתי לירות צרורות לעברו כאילו הייתי נסראללה, "בפעם האחרונה שניסיתי לדרבן אותה לבוא איתי לביקור באונקולוגית של איכילוב כדי לשמח ילדים, היא עשתה לי פרצוף של מתעלפת. המשכתי לספק ל'קרייריסט' טוב הלב את רשימת החברים המתחמקים שלי, כשבדיוק נשמע צפצוף עולה ויורד מכיוון הטלפון שלי.
זה היה "השחקן שלא עשה כלום משנת 85'", לא מצא את עצמו עם ילידי שנת 85' שמילאו את האוטובוס וניסה לפצוח איתי בתכתובת SMSים להעברת הזמן. "חבל שלא באת", הוא התחנף, "אכלנו במסעדה שארגנו לנו, מצלמים אותנו, יש פה מלא מתנות לילדים ולקחתי גם לבנות שלי". לא עניתי לו.
בזמן שחבורת הזמר התל אביבית שרה את "איפה העוגה" במקלטים, תהיתי איפה היו יושבי האוטובוס המתוקשר כשניסיתי לארגן לפני שלושה חודשים נסיעה צנועה לעידוד המוראל בשדרות, סתם ביום חול ובלי מצלמות טלוויזיה? איפה כולם היו כשריקי בליך ניסתה לארגן קבוצה שתבקר חולים בוולפסון? ולמה אף אחד לא בא עם פיני טבגר לבית יתומים ביום שהוא ניסה לארגן שיירת מכוניות לחלק סופגניות? אני יודעת שאני לא צריכה להתמרמר על מי שבחרו לנסוע לצפון המופגז, לקחו סיכון שמשהו יקרה לבגדי המעצבים שלהם ובכל מקרה עשו הרבה יותר ממני. מצד שני, אמא שלי חינכה אותי שמי שרוצה לתת, נותן. בלי תנאים, בלי הגבלות ובטח שבלי מצלמות. מה שאותי מעניין בכל הסיפור הזה, זה אם חבורת שרה'לה שרון העליזה היתה מצפינה לאזור הקרבות גם בהיעדר המצלמות? כנראה שאפס האנשים שהגיעו לשיירה הלא מתוקשרת שדודו טופז ניסה לארגן מביתו בנאות אפקה, לפני שבוע, אומר הכל. רק טוב!
נ.ב
לתשומת לב רותי רודנר, מפתחת התוכניות של קשת: עליתי על ריאליטי סטארט-אפ לימי המלחמה: "פרויקט M": שבעה סלבז, Mמ"ד אחד.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר .
לטור הקודם של הסלבריטאית
