שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לפי הספר

    מה שהופך את "אביבה אהובתי" ליצירה מוצלחת ומהנה כל כך, היא היכולת של הבמאי שמי זרחין לרקוח מחומרים עממיים קומדיה שנונה שעוסקת בעממיות כמקור השראה. שמוליק דובדבני ממליץ

    התרחשותו של "אביבה אהובתי" בטבריה, שהיא גם עיר הולדתו של במאי-תסריטאי הסרט, שמי זרחין, מעלה אוטומטית בזיכרון יוצר קולנוע ישראלי אחר, שאף הוא מקורו בכרך ההוא שלחופי הכינרת: מנחם גולן. ולא זו בלבד, אלא שלבנה פינקלשטיין – שעושה בסרטו של זרחין תפקיד שהתואר נפלא קטן עליו – עשתה, כזכור, את פריצתה הקולנועית בסרטו של גולן מ-69', “מרגו שלי", שם כיכבה לצידו של עודד תאומי. הדברים הללו אינם מובאים פה מסיבות אנקדוטיות בלבד; שכן הקולנוע של זרחין – כבר מסרטו הראשון, המצוין, “לילסדה", מלפני כעשור, שהיה מעין פרפרזה על "משפחת צנעני", שגולן כתב והפיק – נטוע הלוא בתוך אותה מסורת עממית-משפחתית שמזוהה, קודם כל, עם שמו של גולן, "אבי" הקולנוע הישראלי הפופולרי.

     

    מה שהופך את "אביבה" ליצירה מוצלחת ומהנה כל כך, הוא יכולתו של זרחין לקחת את החומרים העממיים הללו, שבמרכזם אישה פשוטה מהפריפריה שהיא-היא הדבק המחבר בין בני משפחתה, ולהשתמש בהם כבסיס לקומדיה שנונה שעניינה החיים כאמנות – ולהיפך. הגיבורה היא אביבה (אסי לוי), רעיה ואם לשלושה העובדת כטבחית בבית מלון טברייני, וחולמת להיות סופרת. הקשרים המשמעותיים בחייה הם עם אחותה הצעירה (רותם אבוהב) הגרה בשכנות לה, עם אמה המטורללת (פינקלשטיין), ועם סופר תל אביבי שאיבד את השראתו (ששון גבאי), בן עירה לשעבר, העורך בעבורה את סיפוריה.

     

    מי אתה, עודד זר?

     

    ההיבט המעניין של הסרט הוא מערכת היחסים, התומכת לכאורה והנצלנית בפועל, שבין זה האחרון לאביבה. שכן בעבור אותו סופר שכבה, הטבריינית הנאיבית וחסרת הביטחון מייצגת את החיים עצמם, את האותנטיות שבקול הפריפריאלי, ממנה התנתק זה מכבר. איש בודד זה הוא "אמן" – מיוסר, בודד וייגע – שמנצל את החיים, כלומר אביבה, אך גם נעדר אותה מהות שהיא תוצאה של קשר אמיתי למקום, לסביבה האנושית והפיזית, ועל כן אמנותו, מתוחכמת ומיוחצ"נת ככל שתהיה, היא, אחרי הכל, נטולת כל ערך. ואילו אביבה – שהסרט באופן נבון נמנע מלתאר כיצד היא נעשית סופרת מפורסמת ומוערכת, במה שהיה הופך אותו למין סיפור סינדרלה בגרוש – ממשיכה וכותבת, שואבת את השראתה מהחיים עצמם, השראה אותה היא מתרגמת לפיתקאות קטנות שנתלות לייבוש על מה שנראה כמו חבל כביסה, ממתינות בסבלנות לרגע שבו יהפכו מבנאליה לאמנות.

     

    אגב כך, קשה שלא לראות באמן שמגלם גבאי את בן דמותו של זרחין עצמו, שאף הוא, כאמור, יליד טבריה לשעבר המתגורר עתה בתל אביב. שלא לדבר על כך, ששמה של הדמות הזו בסרט הוא עודד זר, או, אם תרצו – זר(חין). באופן זה הופך "אביבה" למעין דיאלוג מתוחכם שבין התסריטאי-במאי והגיבורה שלו, שבין כל תסריטאי לבין כל גיבור/ה – הוא מעניק להם "חיים", אבל הוא זה שגם חי, לפחות באופן מטפורי, בזכותם. ממש כמו אותה מימרה גאונית שניסח הפילוסוף הספרדי, מיגל דה אונמונו, בספרו "חיי דון קיחוטה וסנצ'ו" (ומצוטטת גם בסרטו החדש של ג'אד נאמן): “אם לא היה דון קישוט – לא היה סרוונטס". ובפרפרזה, אם לא היתה אביבה – לא היה עודד זר, כלומר זרחין עצמו.

     

    יונה אהובתי

     

    "אביבה אהובתי" הוא קומדיה שעניינה ניצול ותלות – צמד מילים שיש בו כדי לתאר את שלל מערכות היחסים, המרכזיות והמשניות, בסרט. לא רק בין בני אדם בו, אלא, כאמור, גם בין האמן לחיים. הסצינה, שהיא אולי היפה ביותר בו, ממחישה זאת באופן מושלם. אביבה יושבת במרפסת הכביסה, ומשרבטת במחברתהּ – מחברת בית ספר יסודי, דרך אגב – כאשר מבעד לרווח צר היא מבחינה בבעלה המובטל (דרור קרן) המנסה לעגוב על אחותה. למען הדיוק, כל שהיא רואה הוא רק רגליהם (וכמובן, הדיבורים שהיא שומעת), אבל אין לטעות כלל בסיטואציה. מבטה הוא חלקי בלבד, אבל הוא שלה, והוא מגיע מהמקום המסורתי של האישה (מכונת הכביסה והמטבח), ממש כפי שהטקסטים שהיא כותבת אמנם נאיביים להחריד ופשטניים עד אימה – אבל לפחות הם שלה. כך משמש גם הסרט אלגוריה על כינון של זהות, של מבט ושל יצירה, שהיא פרטית ואינטימית, וכמו מבקשת לחמוק מהמדדים – הגבריים – המקובלים של פרסום והצלחה.

     

    אסי לוי, שעושה את תפקידה של אביבה, ממלאת את המסך בנוכחותה, ומייצרת דמות שהיא בו בזמן מוכרת מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי העממי שהוזכר לעיל, וייחודית. אך גם כל יתר השחקנים האחרים נפלאים – במיוחד פינקלשטיין שהוזכרה כבר, אבוהב, קרן, וכן דנה איבגי ואיתי תורג'מן כילדיה הבכורים של אביבה. זו, כמו זרחין עצמו, בוראת לה בסיפוריה דמות, יונה שמה, מקבילה לה, נאיבית ועממית כמוה, ושכלפיה היא חשה אהבה עצומה. התוצאה היא סרט עממי שעוסק בעממיות כמקור של חדווה יצירתית והשראה. מבחינה זו, “אביבה" הוא הצהרת אהבה של תסריטאי-במאי לדמות שייצר ולמקום שממנו היא (והוא) באה. יש בכך אולי משום היבט נרקיסיסטי, אבל זהו כבר דיון אחר, שמקומו בחוגים מסוימים בפקולטה למדעי הרוח.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים