"נוירוזה שלום, כאן דיאגנוזה"

בביתנו הרוחש פעילות (13 איש, כולם נשמות תועות) מתבררת אמת יסודית על נפש האדם. מלחמות כבר לא קורות בחורף, אבל אפילו לנו קצת קשה לאלתר שפיות. מלחמות כבר כן קורות בקיץ, אפילו לנו קצת חם כדי לשלוט. בעצמנו.

הישיבה הממושכת בצוותא (שבת אחים, דודים, גיסות, סבתאות ועוד גם יחד), המתח מפני מה שהיה, והפחד, על-החשבון, מפני הבאות, גורמים גם לנוירוזות שהוחנקו יפה-יפה לצאת לנשום קצת אוויר. כל מה שצריך הוא לתפוס עמדה, לגמוע את המראות ולראות את הקולות.

להלן תקציר ההתפרצויות, מקוטלגות על פי ארצות המוצא:

הגיסה הבכירה אמונה על אפיית עוגות וזריעת הרס קלורי. המלחמה הביאה אותה לחשוב שניחוחות מסוכרים יפתרו את בעיות המזרח-התיכון. מראשית הקרבות נרשמה עלייה חדה במשקלם של מחצית משוכני הבית. החשבון יוגש בהמשך.

בעלה, גיס יקר וחקלאי בנשמתו, עמל זה היום השלישי על גיזום ענפים שוטים, ניכוש עשבים מחציפים וגירוף אדמה בגינתנו המוזנחה. היום, בתום עבודת עידור נמרצת, עבר לחפירת יסודות הבית. ונשאלת השאלה מי יקרוס קודם: החיזבאללה או הבית על יושביו?

אחותי עסוקה בבהייה אינטנסיבית בטלוויזיה. אולי תדוג חדשה מרעישה או רעש חדשותי לפני כולם.

בעלה עסוק בהדחת כלים אינסופית. כשהכלים המלוכלכים כָּלים מן הכיור הוא פושט על ארונות המטבח, שולף תבניות נשכחות ושאר אינסטרומנטים, ועושה בהם שפטים.

אחי טורח על צחצוח מכוניתו. צבעה הכסוף של ההונדה נפרד מאיתנו לשלום כבר בשבוע הראשון לקרבות. נוגד החלודה מורק עד זוב וצבע היסוד גם הוא בעיצומו של תהליך הכחדה. מחר תור השלד.

הנקיינית הכפייתית בינינו (ונשמור על חיסיון למען שלום בית), משמידה מיקרובים אפשריים מבוקר ועד ערב. היא שועטת ברחבי הבית כשידה האחת עושה פאנלים והשנייה מחזקת במטלית סחוטה. פלא שבערב היא במצב צבירה סמרטוט?!

ומסתבר שגם ילדים אינם חפים מנוירוזות:

בת השש מציירת את עצמה לדעת. יערות הגשם בסכנת כלייה וזו לא די לה.

בן השמונה אסף את כל חלוקי הנחל מן הערוגה, הטביע עליהם את חותמו המצוייר והצבוע ולקינוח סעודה קישט אותם בנצנצים. ברגעים אלו ממש הוא מסקל בחצרות השכנים.

בן שמונה נוסף בודק איך זה לאכול כל ארבע דקות. כפי הנראה זה מוצא חן בעיניו. בן דודו בן השש מצטרף אליו בשמחה וגם הוא מביע שביעות רצון מן הסידור.

הנוער, שלושה חבר'ה, משחק מונופול. המשחק החל ביום השלישי ללחימה בצפון וסיומו צפוי עם חתימת הסכם הפסקת האש. הבעיה היחידה, חוץ מזה שהם בטוחים שאפשר להתעשר מזה, היא שאי אפשר לשטוף את תשעת האריחים עליהם מונחים לוח המשחק ושאר האביזרים. הם באמצע.

אז זהו. קשה? זה נכון. לחוץ? פחד. אבל להגיד שמשעמם לנו?! הגזמתם.

• דורית ברזילי, 37, עיר (מקלט) ואם בישראל. לטור הקודם של דורית לחצו כאן