כמה עולה להיות מנחה בטלוויזיה?

240 שקל הפרידו השבוע ביני לבין הנחיית תוכנית חדשה. "העושקת" התקשרה לבשר שבגלל המלחמה והשינויים בלוחות השידורים, החליטו באחד הערוצים להרים תוכנית ברברת חדשה ובגלל קוצר בזמן לאודישנים, צמצמה ההפקה את האפשרויות לחמש סלבריטאיות שמתאימות לתפקיד. בעולם בו אני חיה, "אודישן פינצטה" (אודישן בו נבחנים מספר מצומצם ביותר של טאלנטים) הוא דבר נדיר שלא אומרים לו לא. מרגע הבשורה, הפכתי עולמות על מנת להיות מוכנה לאודישן שנקבע ליום המחרת. שכרתי הופעה מרטיטה מהחנות שמתחת לבית, ביטלתי את הפסיכולוג, למדתי את הטקסטים הארוכים שנשלחו בצהריים והכנתי, על פי בקשת ההפקה, קלטת וידאו עם קטעים שלי מתוכניות שונות. בשתיים בצהריים התקשרה "המפיקה", ילדה בת 18 עם אוצר מילים מצומצם, והודיעה ש"קלטת הווידאו עם הקטעים צריכה להגיע עוד היום".

"אבל אתם נמצאים בירושלים", הזכרתי לה, "ואני גרה בתל אביב".

"תוציאי שליח", ענתה החצופה.

רציתי להזכיר לה שזה הם שמחפשים מנחה ולא אני, אבל שתקתי. הסכמתי לספוג עשרים שקל וסוג של השפלה. אחר הצהריים חייגתי למשרד שליחויות, רק כדי לגלות שהמעטפה שהתבקשתי לשלוח תמצא את דרכה לירושלים בתנאי שאסכים להיפרד מ-240 שקל. מאחר שמסכום כזה אני מוכנה להיפרד רק בתנאי שבסופו אני מקבלת חשבונית מס תחת הסעיף "בגדים להופעה" מזארה, הפעלתי מיד את "העושקת" שתדרוש מההפקה לשלוח שליח על חשבונם, שיאסוף את הקלטת המבוקשת. "העושקת" חזרה עם המסר המלחמתי מההפקה: "אין לנו זמן לטפל בזה. שתשלח דחוף או שנוותר עליה". האם זה איום שאני מריחה בחלל האוויר? תהיתי. האם שוב מנסים לנצל את העובדה שכל שחקנית, ולא משנה כמה היא עסוקה, תמיד תהיה רעבה לעוד? האם אני רוצה לעבוד אנשים עם אנשים כאלה? לא!

"תמסרי להפקה שאני מודה להם על הרעיון לבחון אותי", אמרתי ל"עושקת", "אין לי כוונה להוציא שליח ב-240 שקל, ואני מוותרת על האודישן". "העושקת" צווחה משהו על זה שאני מוותרת על הזדמנות חיי, שאני מתנהגת בצורה לא מקצועית ושאפילו "הגבוהה", שידועה כקמצנית גדולה, שלחה שליח על חשבונה.

פחות מיממה חלפה ובשביל לחמם את הגזרה התקשר "הדוחה", כתב הרכילות היבבני, שקיבל הדלפה מההפקה על מנת לברר איתי מתי הפכתי לדיווה ומה הקושי שלי להיפרד מ-240 שקל. רציתי לתת לו תגובה מפולפלת, אבל במקום זה פצחתי בנאום על זכויותיי כשחקנית, על הניצול בתעשייה ולסיום נתתי לו את המספר של יורם חטב, כדי שילמד משהו על מאבקים וזכויות.

"הקרייריסט", שלולא היה קרייריסט היה נציג או"ם, אמר לי שהייתי פזיזה לאור העובדה שלא מדובר בסכום שאני לא יכולה לעמוד בו. ניסיתי להסביר לו שהכסף הוא לא העניין ושאני ממש לא צריכה לשלם על הזכות להגיע לראיון עבודה. איפה הגבול? היום אממן שליח ומחר אביא בגדים ואיפור מהבית?

בתחילת דרכי הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להתקדם. בתוכנית הרדיו שהגשתי עבדתי בשכר עבדים. כמעט שילמתי להם על מנת שיעסיקו אותי. רציתי להתקדם והייתי עיוורת. לא ראיתי שניצלו אותי. היום אני כבר רואה הכל. "הקרייריסט" ציטט לי סלוגן פרסומי בסגנון של "אל תהיי צודקת, תהיי חכמה", אבל הסברתי לו שלפעמים הנפש רוצה צדק גם אם זה לא ממש חכם.

אני יודעת שזה ממש לא הזמן לקטר, כשהמדינה שלנו בוערת. אבל באווירת המשבר הכללי אני חייבת לצרוח: נמאס לי! נמאס לי מהניצול החוגג בשואוביזנס. נמאס לי מהעובדה שהדולר בתעשייה עומד כבר חמש שנים על 4.3 שקלים בלי שום קשר לערכו בבנק, נמאס לי להוציא חשבונית ולקבל את המשכורת אחרי חצי שנה, נמאס לי ממפיקים שלא משלמים בגלל שערוץ 10 קרס לפני חמש שנים, נמאס לי שמתקשרים אליי מתוכניות הבוקר על מנת שאבוא להגג אבל לא מוכנים לשלם לי על זה, נמאס לי שמסתכלים עליי במבט של "תגידי תודה שקיבלת מאיתנו תפקיד" בכל פעם שאני מבקשת תשלום על שעות נוספות ביום צילום, נמאס לי שאני לא מקבלת כסף על חזרות בהצגות ילדים ונמאס לי שאני לא מקבלת תמלוגים מ- HOT למרות שאת הפרקים איתי ב-VOD ראו כבר יותר ממיליון צופים. נמאס לי גם לשמוע שאין לנו זכות להתלונן, כי בין כה וכה אנחנו מרוויחים סכומים שאנשים ממוצעים בכלל לא שמעו עליהם. עכשיו אני מבינה איך יעל בר זוהר ובר רפאלי יצרו לעצמן שמות של דיוות. הן פשוט עומדות על שלהן.

נ.ב

ונמאס לי גם ש"הקרייריסט" תמיד מצדיק את הצד השני!

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.

ani-celeb@pnaiplus.co.il