זו לא אותה מיאמי
חולצות טי ורודות ומוקסינים נטולי גרביים - אאוט; עלילה נטולת הומור, חמורת סבר ומהורהרת - אין. ב"מיאמי וייס" אין כמעט זכר לסדרה המקורית, וזה דווקא מה שעושה אותו לסרט הקיץ האמיץ, המרתק והמאתגר ביותר בסביבה
"מיאמי וייס" הוא ללא ספק סרט הקיץ האמיץ, המרתק והמתאגר ביותר שמוקרן כרגע על המסכים. אין בכך לומר שהוא גם הטוב ביותר או לחלופין שהוא חף מפגמים (להלן אגף הליהוק, התסרוקות ושיער הפנים). נהפוך הוא, סרטו החדש של הבמאי המופלא מייקל מאן ("היט") נושא עמו מטען לא קטן של בעיות. ברם, יש משהו בעשייה המהפכנית שלו, בין אם בהתייחסותו המשוחררת לחוקי התסריט הקלאסי ובין אם בהתנהלותו האסתטית, הגובל לעיתים בתחושה של שיטוט במחוזותיה של יצירה אקספירמנטלית. כל זאת, אגב, בעבודה שאמורה להוות עיבוד קולנועי ראשון לאחת מסדרות הפעולה הטלוויזיוניות היותר צבעוניות ופופולאריות של שנות השמונים.
רגע, אנחנו במיאמי בכלל? מתוך הסרט
המהלכים הללו אינם זרים למי שצפה בסרט או שניים של מאן. על אף שהאחרון התפרסם בזכות שירותי ההפקה של סדרת הטלוויזיה המיתולוגית, הרי שבגלגולו הקולנועי הוא עשה לעצמו מנהג אחר הדוגל בפירוקו של המכאניזם ההוליוודי המשומן. בין אם יהיה זה מותחן פסיכולוגי ("מאנהנטר" הלא מוערך דיו), מלודרמה קונספירטיבית ("המקור") או סרט פשע ("היט"), מאן כמו מתעקש לסמן את גבולותיה החדשים של הטריטוריה, באמצעות תקיעת מקל בגלגליהן של סוגות שבדרך כלל אמורות להתנהל במהירות שתשלח בעקבותיהן את נציגי החוק.
הביטו, למשל, באחת מעבודותיו היותר משובחות ואהודות, "היט", ותגלו כי הגם שהיוצר משתמש באחד מטיפוסי העלילה הנדושים ביותר - שוטרים וגנבים - הרי שהוא מבקש לייצר באמצעותו מלודרמה בקנה מידה אפי. הזמן ביצירותיו של מאן הופך למושג נזיל ופרדוקסלי. מחד, סרטי האקשן מציבים בדרך כלל מסגרת זמן צרה ודחוסה ונסו להיזכר בהקשר הזה בדברים שנשאה דמותו של רוברט דה נירו בפני אל פצ'ינו: "אל תיקשר לשום דבר שאינך יכול לעזוב תוך שלושים שניות כשאתה מרגיש את 'החום' מתקרב". מאידך, על אף החשש מפני הקץ הקרב ובא, רק בקולנוע של היוצר בן ה-63 בקירוב, תמצאו את אותן דמויות השייכות בדרך כלל לקטבים מנוגדים בחברה, כשהן ישובות בדיינר, באישון הלילה, ומגלגלות בנינוחות מטרידה שיחה ערה על מצוקותיהן האישיות.
הסתירה הזו בין שעון החול שדולק בעקבות גיבוריו לבין אותן התרחשויות דרמטיות איטיות ופטפטניות, הוא גם שהעניק את הכוח לסצינות האקשן הבלתי נשכחות של הבמאי ב"היט" וב"הנוסע". מאן הקדיש כל-כך הרבה זמן להבנתנו את עולמן הפנימי של דמויותיו עד שכשאנו מושלכים לרחובותיה שותתי הדם של אל.איי, הרי שאנו חוששים לכל: לאזרח החף מפשע, לשוטרים המסכנים את חייהם למען שלום הציבור ואפילו לאוסף השודדים הסובלים מטרדות המוכרות היטב לכולנו מניסיוננו הפרטי.
כעת, לאחר ששיכלל את מטעניו היצירתיים במשך קרוב לעשרים שנה, מאן מוביל ב"מיאמי וייס" את תפישתו הקולנועית לקיצוניות חדשה ומחולל בדרך את מה שכבר מכונה בקרב מעריציה המושבעים של הסדרה - הונאה! הנה כי כן, הבמאי, שהיה אחד מן הכוחות הבולטים בסדרה המקורית, נפרד כבר בדקות הפתיחה של הסרט מכל מאפייניה הידועים: מרעש משק הכנפיים של להק הפלמינגו הוורוד, מנעימת הנושא של יאן האמר, מהפילרטוטים הבלתי נמנעים עם בנותיה החטובות של מיאמי, מתמונות הפסטל המתעדות את ההווי המיוזע בדרום פלורידה, מחולצות הטי בגווני התכלת והוורוד, מהמוקסינים נטולי הגרביים ומיתר פריטי האופנה הנחשקים של עידן החותלות. לעזאזל, חצי מהסרט כלל לא מתרחש במיאמי. במקומם של כל אלה מרצדת על האקרנים יצירה נטולת הומור, חמורת סבר, מהורהרת, המתרחשת במיאמי אחרת - לא מעט הודות לפלאי ההיי דפינישן - מיאמי נוקטורנלית, מגורענת כזו שגם בבקרים בה דומה כי השמש מבקשת מסתור.
כבר התחלת עם הברמנית?
זה לא שהסרט מאותת לנו מראש על כוונותיו הרציניות. הוא פותח לצליליו הקופצניים של שיתוף הפעולה של לינקין פארק וג'יי זי, ולכל אורכה של המערכה הראשונה אף מדגיש את היותו קונבנציונלי להחריד בסמנו "וי" על כל אחד מתכתיביו של מותחן המשטרה: זוג סוכני אפ.בי.איי נרצחים - יש! דליפה בחלונות הגבוהים ביותר - יש! להתחיל עם הברמנית בזמן משימה קטלנית -יש! מקלחת משותפת - יש! צעקות על תחומי שיטור - יש גם יש! אבל אז לאחר כשלושים דקות, כשגיבורינו הבלשים, "סוני" קרוקט (קולין פארל) וריקרדו טאבס (ג'יימי פוקס), מגוייסים על-ידי הסוכנות ומוצנחים תחת מסווה בעורף האויב, "מיאמי וייס" מבצע את הפנייה העלילתית האופיינית כל-כך למאן. זה קורה כשמבטיהם של קרוקט ואיזבלה (גונג לי, יפה וכואבת מתמיד), יד ימינו של ברון הסמים, מצטלבים. לפתע נוצר סדק בזוגיות של צמד השותפים המסור ואנו עדים לאחד הרצפים העלילתיים המיוחדים ביותר שנראו הקיץ. או אז בעיצומה של דרמת אקשן, איזבלה לוקחת את "סוני" לשתות את המוחיטו הטוב בעולם, אי שם לחופי קובה, ואנחנו נותרים עמם שם, והזמן, כמו בכל סרטיו של מאן, לפתע עוצר מלכת. זהו רומן בלתי אפשרי, יודעות הדמויות וכך גם הקהל, ולכן כל שאפשר לעשות הוא להתענג נוכח רגע החסד הכל-כך לא אופייני לעונה החמה.
כשקרוקט כבר יבקש לחזור למשימתו ולהתאחד מחדש עם שותפו, הדברים לא יהיו אותו דבר. מערכת הערכים המקצוענית והסגפנית של שני בני הזוג, שבראשה עקרון הנאמנות, ניזוקה. היצירה מדגישה כי בחירתם להיחשף בפעם הראשונה לרגש, מבלי לשחק בו – מילים בהן משתמשת דמותו של פוקס בסרט - גורמת לגיבוריו של מאן לפקפק בפעם הראשונה בעבודה שלמעשה מגדירה את זהותם הבלעדית. ברגע של מצוקה אף תשמעו את ריקרדו משמיע שאלה בעלת גוונים אקזיסטנציאליסטיים: "מה הטעם לכל זה?", וכל זה, זמן קצר לפני יציאה למשימה.
אין כל ספק. מי שתר אחר סרט פעולה ברוח שנות השמונים יחוש צריבה נוראית של אכזבה בסיום, שכן על אף העובדה שמאן מנפק שתי סצינות אקשן מהפנטות, אם בשל המטענים הרגשיים עמם אנו מגיעים אליהן ואם בשל הכוריאוגרפיה המדוייקת להפליא, מדובר בעבודה פסימית שמעלה על פני השטח שאלות נוגות ועוכרות שלווה, כגון: האם מעשינו ההירואיים כלל משנים את מפת ההיסטוריה או שנידונו מראש לכשלון? את התשובה תמצאו בתוצאותיה של פעולת השיטור, במבטה הדומע של איזבלה נוכח שמימיה האדמדמים של מיאמי ובתמונה הקצרה בה מאן בוחר לסיים את סרטו שכמו מבשרת, היה שלום "סוני" קרוקט, ברוך שובך, סיזיפוס.
