אח איפה איפה הם, האבירים ההם?
אני יכולה להמשיך להסתפק בידידים המקסימים שלי ובזיונים המזדמנים, אני לא צריכה גבר שיחליף את המנורה, שיתקע לי מסמרים ויתקין את הוילון, אבל אני רוצה. אני פשוט רוצה מישהו בחיים שלי, ואני רוצה להוריד מהגב שלי את המטלות ה"גבריות". ואני לא רוצה להתבייש בזה
ככה, בלי שום כוונה מוקדמת וללא כל הכנה, הפכתי לדייטרית מקצוענית. בלי כוונה, כי בעצם אני הרי מחפשת את הדבר האמיתי, אהבה, זוגיות, שותפות או, הס מלהזכיר, נישואים, משפחה.
אני תל אביבית בת 31, רווקה + קריירה תובענית, עצמאית, פעילה ומושכת. אני אמורה להיות גאוות המאבק הפמיניסטי - המוני נשים שרפו את מיטב החזיות שלהן, עמדו בשמש הקופחת ופצעו את עצמן בשבבי עץ משלטי המחאה שהחזיקו, רק כדי שאני ושכמותי נוכל לחיות בעולם שווה זכויות. כדי שנוכל להצביע, ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירה ולהסתדר בלי גברים. אני באמת מודה להן על המאבק. באמת תודה.
בתכל'ס, כל מי שאני מצביעה בעדו אף פעם לא נבחר. אני חולה על חזיות, במיוחד כאלה עם ברזלים ותחרה. ויותר מכמיהה לכסף, אני כמהה לילדים, לבישולים, ולשותף אמיתי שיחלוק איתי את החיים האלה, עם הטוב ועם הרע.
יש נשים שיתקוממו, שיגידו לי שאשה לא צריכה גבר כדי להגדיר את עצמה, שאני יכולה להסתדר גם בלי. נכון, אני יכולה, אני יכולה להמשיך להסתפק בידידים המקסימים שלי ובזיונים המזדמנים, אני לא צריכה גבר שיחליף את המנורה, שיתקע לי מסמרים ויתקין את הוילון, אבל אני רוצה. יש הבדל גדול בין צריכה לרוצה. אני פשוט רוצה מישהו בחיים שלי, ואני רוצה להוריד מהגב שלי את המטלות ה"גבריות".
יש שיקראו לזה אנרגיה גברית ואנרגיה נשית, אבל זה הרבה מעבר לאנרגיה. אנחנו שונים, אנחנו לא אותו הדבר, וטוב שכך! אומרים שאנחנו מנוגה והם ממאדים, וזה בהחלט יוצר קונפליקטים, בלגנים ותסכול, אבל זה גם מעניין יותר. אני לא ממורמרת מזה שגברים מרוויחים עשרה שקלים על כל שבעה שאני מרוויחה, כי בתכל'ס, רובנו בדרך כלל עושות את העבודה הקשה באמת - מגדלות את הילדים. אולי נודה בזה כבר?
האם לא אנחנו אשמות? אולי עשינו את זה לעצמנו?
הפלצנות הפמיניסטית פשוט מבלבלת, גברים כבר לא יודעים מה לעשות איתנו. אנחנו מתלוננות כל כך הרבה על כך שהאבירות נעלמה, שלא מחזרים אחרינו יותר ואנחנו רק חתיכת בשר שהם רוצים להכניס למיטה פעם או פעמיים. האם לא אנחנו אשמות? אולי עשינו את זה לעצמנו?
כי בעידן המטרוסקסואלי, אין יותר אבירים על סוס לבן. אתם יודעים מה, אפילו סתם "גבר" קשה למצוא. זה אנחנו שרצינו כל כך שהם יתחברו ל"צד הנשי" שלהם ויהיו רגישים אלינו. זה אנחנו שרצינו כל כך להתחבר ל"צד הגברי" שלנו ולעשות כסף, לנהל, ללמוד, להתפתח. אז פלא שאנחנו כל כך מבולבלים? גם הגברים וגם הנשים. פשוט מבולבלים.
כי זה הגיוני שהגבר ישלם כשהוא מזמין אותי לצאת, גם גם אם אני פניתי אליו בעפעוף עיניים או בקריצה באתר היכרויות. בכל זאת הוא עדיין מרוויח יותר, ולראיה הסטטיסטיקות של 10/7 שהפמיניסטיות כל כך אוהבות לנפנף בהן. המבוכה הזאת בסוף דייטים: אם הוא לא מציע לשלם הוא קמצן, ואם הוא מתעקש לשלם, אז הוא בטח מתבלבל וחושב שאני אשכב איתו בסוף כי הוא שילם עליי.
ואחר כך, נניח שהוא שילם בפגישה הראשונה ובשנייה, ושכבתי איתו בשלישית, מתי הוא יביא לי פרחים? למה הוא לא מחזר אחרי? איך הוא יחזר אחריי? מה הוא, שוביניסט? הוא ישר מניח שבגלל שאני אשה אז פרחים יחממו לי את הלב? ואם הוא פותח דלתות, אז מה אני נכה? ואם הוא מתפרץ לפניי לדלת פתוחה הוא מזלזל בי ולא רואה אותי ממטר.
פעם, היו חוקים לא כתובים להתנהגות
אז אנחנו נבוכים ומבולבלים, לא יודעים איך להתנהג. כי פעם, היו חוקים לא כתובים להתנהגות. גבר רוצה אשה - גבר מתאמץ להשיג אשה, מחמיא לה, שולח פרחים, מזמין אותה לארוחה, מתחנף להורים... היום, מרוב שתיבת המייל שלנו מוצפת ב"חוקי ברזל להתמודדות עם נשים", "עשרה חוקים להתמודדות במונדיאל", "איך להשיג גבר עשיר בלי להתאמץ" ו"איך לרדת לגבר עני בלי להרגיש מושפלת" אנחנו כבר ממש לא יודעים איך להתנהג.
בינתיים, אני מחכה לאביר על הסוס הלבן שלי. הוא לא ממש צריך ללבוש שריון קשקשים, והוא יכול לרכוב על אופניים מבחינתי, העיקר שהוא לא יתבלבל. כי אני באמת רוצה להיות אשה, בכל רמ"ח אבריי, עם החמישה ימים בחודש שאני פשוט בלתי נסבלת, עם הרגשנות המעיקה, הדרמה ו"שיחות הנפש". עם הכמיהה הזאת לבשל למישהו ולגדל ילדים. ואני לא רוצה להתבייש בזה.
הוא יכול לרכוב על אופניים מבחינתי, העיקר שלא יתבלבל
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
