האינדיאני הכי גדול בעולם

בספטמבר 1996 נחתנו בדנוור. שכרנו "מרקיורי מיסטיק" נעימת מראה בצבע בורדו ויצאנו את המטרופולין כשמגמת פנינו צפונה. חצינו את גבול מדינת קולורדו, נכנסנו אל וואיומינג ושעטנו על פני ערבות הענק המדושאות כשמעלינו כובע ענק עשוי שמיים, כמאמר שירה של נורית גלרון. גמענו מאות קילומטרים, משתאים מהמישורים האינסופיים ששימשו בעבר בית לעשרות מיליוני ביזונים שבעים. לעת ערב פנינו מזרחה והגענו אל ה"בלאק הילס" של דרום דקוטה. למחרת, אחרי לילה של שינה מתוקה במלון דרכים בראפיד סיטי, נסענו ל"קרייזי הורס ממוריאל".

מיתוס נצחי. פסלו הבלתי-גמור (עדיין) של קרייזי הורס

מדובר באחד האתרים המרתקים ביותר מעשה ידי אדם. בבלאק הילס, מרחק עשרים דקות נסיעה בלבד מהר ראשמור, בו מפוסלים ארבעה נשיאים אמריקניים, הולך וצומח לו אט אט הפסל הגדול ביותר בעולם. העוצמה הטמונה בו נובעת אמנם מממדיו הכבירים, אבל לא פחות מכך גם מאופיו המיוחד ומהמרכז החינוכי ההולך ומתפתח סביבו.

אולי כדאי שנתחיל מקרייזי הורס עצמו. האיש שנודע בשל אומץ ליבו ואכזריותו בעת קרב, מוכר כיום בין אדומי העור כמנהיג בעל חזון, שיותר מכל אחד אחר הוביל את המאבק לשימור מסורותיהם וערכיהם של בני עם הלאקוטה. הוא נולד בדרום דקוטה, ככל הנראה ב-‏1849, ואת המוניטין שלו כלוחם הרוויח בשורה ארוכה של קרבות ובהפגנת מסירות אין קץ לשימור המסורות העתיקות של בני עמו. כך, למשל, סירב להתיר לאיש לצלם את דמותו. הוא לחם בעקשנות נגד חדירתם של מתיישבים וחיילים אמריקניים לאדמות הלאקוטה, והוביל, בין השאר, מתקפה גדולה שערכו האינדיאנים על היחידה שהוביל הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר לבלאק הילס ב-‏1873.

ב-‏1876, כשהורה משרד המלחמה האמריקני לכל שבטי הלאקוטה להתרכז בשמורות, הפך קרייזי הורס למנהיג ההתנגדות האינדיאנית והצליח לאחד את בני האוגלאלה והשאיין, ושיתף פעולה עם כוחותיו של סיטינג בול. ב-‏25 ביוני הוביל את מתקפת הנגד ששיאה היה בקרב המפורסם בליטל ביג הורן, בו הנחילו האינדיאנים לצבא האמריקני את הקשה בתבוסותיו בכל המלחמות נגדם. 

בעקבות הניצחון הגדול נסוגו סיטינג בול והצ'יף גאל לקנדה, אך קרייזי הורס החליט

 להישאר בתחומי ארצות הברית ולהתעמת עם הגנרל נלסון מיילס שנשלח להשלים את משימת מיגורם של שבטי האינדיאנים. ההחרבה השיטתית של מעוזי האינדיאנים והידלדלותם המדהימה של עדרי הביזונים, ששימשו כמקור מזונם, לבושם וצידם של בני השבטים הללו, אילצו את קרייזי הורס להיכנע בפני אויביו. ב-‏6 במאי 1877 הודיע הצ'יף האגדי על כניעתו. למעט גאל וסיטינג בול הוא היה המנהיג הגדול האחרון של האינדיאנים שמסר את נשקו.

גם לאחר שנכנע שמר קרייזי הורס על רוחו החופשית, ובספטמבר 1877 עזב את השמורה בלא שטרח לקבל אישור לכך מהשלטונות. מטרת עזיבתו הייתה מעשית לחלוטין: הוא רצה להעביר את אשתו החולה להוריה. הגנרל קרוק, שחשש כי בכוונת המנהיג האינדיאני לשוב ולגייס תומכים כדי לשוב ולהילחם על עצמאות עמו, הורה לעצרו מייד. קרייזי הורס לא התנגד בתחילה, אך משראה כי הוא מובל למאסר החל להיאבק. מישהו נבח פקודה וחייל ששמר עליו, טוראי ויליאם ג'נטלס, תקע את כידון רובהו בגופו של האינדיאני והרגו. ג'נטלס לא ידע זאת, כמובן, אבל במעשהו האכזרי והנמהר הנציח את האגדה והפך אותה למיתוס נצחי.

עצמאי בשטח

''חברי ראשי השבטים ואני היינו רוצים שהאדם הלבן יידע שגם לאדומי עור היו גיבורים גדולים''. כך כתב מנהיג הסו, הצ'יף הנרי סטנדינג בר, במכתב בו הזמין את הפסל הנודע קורצ'אק זיולקובסקי, לבלאק הילס. זיולקובסקי היה אחד הפסלים הידועים ביותר באמריקה באותה תקופה, והצ'יף רצה שהלה יפסל באחד מהרי דרום דקוטה מצבת זיכרון לאינדיאנים של צפון אמריקה. המודל המיידי היה פסל ארבעת הנשיאים בהר ראשמור.

קורצ'אק בא לגבעות בשנת 1947 ובכיסו 174 דולר בלבד לשם התחלת הפרויקט. הוא הקים את ''הקרן להנצחת קרייזי הורס'' כמוסד ללא מטרת רווח לאחר מכן ביצע עסקה של חילופי אדמות עם הממשל הפדראלי והשיג במסגרתה את הר ת'אנדרהד ויותר מ-‏1,300 דונם סביבו. הממשל דווקא גילה עניין רב בפרויקט ואף הציע להעביר מענק בגובה עשרה מיליון דולר להשלמתו, אך קורצ'אק דחה את ההצעות על הסף. עד היום, 60 שנה לאחר מכן, ממומן הפרויקט הגרנדיוזי באמצעות תרומות ודמי כניסה שמשלמים תיירים הבאים לצפות בעבודות הבנייה במקום.

קורצ'אק לא רצה שהפרויקט יתחיל ויסתיים ביצירת אבן מונומנטאלית דוגמת הר ראשמור. הוא שאף שהפרויקט יספר את סיפורם של האינדיאנים באמצעות איסוף ושימור של מותגי תרבות ומורשת. לפיכך, פסלו הבלתי-גמור (עדיין) של קרייזי הורס יהיה, לכשיושלם, מרכזה של קריה אינדיאנית ענקית שתכלול גם אוניברסיטה ותשלובת רפואית. על אף שמטרות אלה עדיין רחוקות מהגשמה מלאה, הרי שהמוזיאון האינדיאני שבמרכז המתחם מתגאה כיום באוסף מרשים שבו אלפי פריטים, המייצגים למעלה מחמישים עממים אדומי עור בארצות הברית. הקרן שהקים קורצ'אק בראשית הדרך מחלקת כיום מילגות לסטודנטים הבאים משמורות אינדיאניות.

כוח הזרוע

רובם המכריע של הצופים בדמות ההולכת ומתעצבת של גבר עז-הבעה הרוכב על סוס מתקשים לדמיין עד כמה מרשים יהיה המונומנט הזה לכשיושלם. משום כך, הוצב בחצר מרכז המבקרים מודל מוקטן, צבוע לבן, של הפסל כולו. ראשו של הפסל, שהושלם לפני שנים אחדות, מבטא אופי חזק ונחוש. ידו השמאלית נמתחת למזרח, הכיוון ממנו בא האדם הלבן לבלאק הילס.

מומנטזמני. דגם מוקטן של ראש הסוס במרכז המבקרים

הפסל קורצ'אק זיולקובסקי הלך לעולמו באוקטובר 1982. הוא הצליח לרתק ולהרשים את ההמונים ואת העיתונות בנחישותו, בביטחונו העצמי ובשפתו הססגונית. על אף שעבר שני התקפי לב, ארבעה ניתוחי גב ושאר תחלואים וטיפולים, האיש המשיך לעסוק בעבודה פיסית יומיומית. בשלושת השבועות האחרונים לחייו שירטט את קווי המתאר של ראש הסוס על גבי ההר, כמעין מדריך לפועלים העתידיים. אלמנתו של קורצ'אק, רות, היתה שותפה מלאה לעבודה עוד בחייו. היא ועשרת צאצאיהם ממשיכים כולם לעבוד על הפרויקט, בהתאם לשרטוטים ולתוכניות שהותיר אחריו אביהם.

תהליך היסטורי

למעלה מעשר שנים אני עוקב אחר הפרויקט המופלא הזה. אתר האינטרנט שלו מכיל מידע רב אודות המעורבים בפרויקט והמוסדות ההולכים ומוקמים סביבו. האתר אינו מרשים כפי שעשוי היה להיות, אבל עדיין מספק אינפורמציה מרתקת.

כשהגענו לשם לראשונה נוכחנו לדעת שלא כל כך פשוט להגיע לפסל עצמו. כמה פעמים ביום יוצאת לשם הסעה, אבל בשום מקרה אין מתירים לעלות על הראש עצמו, למשל. מדריכי המקום, לעומת זאת, ישמחו להוביל אתכם למרגלות המונומנט ולהסביר לכם על מפעל החיים המרשים הזה.

בשנת 1959 יצר אמן סרטי המתח הבריטי אלפרד היצ'קוק את ''מזימות בינלאומיות'' (במקור “North by Northwest”), סרט נהדר שבשיאו נמלטים קארי גראנט ואווה מארי סיינט מפני רודפיהם ונקלעים למרדף על גבי פסלי הנשיאים האימתניים שבהר ראשמור. הסצינה הזו, שכבר הפכה לקלאסיקה, לא צולמה בהר עצמו. האמריקנים לא היו מוכנים להתיר חילול קודש שכזה. תמהני כמה שנים יחלפו עד לרגע בו תצולם סצינה קולנועית דומה על גב פסלו של קרייזי הורס. רגע סיום הקמתו עדיין רחוק מאוד מאיתנו, ודומה כי לא יבוא אל סיומו עוד בחיי רבים מאיתנו. זו, אולי, גם הסיבה שקרייזי הורס הוא מפעל מרתק בהרבה מהר ראשמור. לעתים רחוקות בלבד ניתנת לתיירים רגילים לחזות בהיווצרותו של אתר היסטורי.

• קרייזי הורס ממוריאל נמצא על כביש 16/385, כ-27 ק"מ דרומית-מערבית להר ראשמור. האתר פתוח בכל יום, מהשעה 07:00. דמי כניסה: 25 דולר למכונית או 10 דולר למבקר מעל גיל 6.

• אורי קציר הוא עורך האתר "אפלטון " בו מתפרסמת גירסה מלאה של המאמר.