פלישה קרקעית
הסלבריטאית עדיין מסרבת לעלות על אוטובוסים מיוחצנים שנוסעים צפונה, אבל נרתמת למאמץ המלחמתי ומשכנת בדירתה את בני משפחתה מחיפה המופגזת. אירוע שכמעט ונגמר בפיצוץ משפחתי רבתי
בשבועיים האחרונים קצב היוזמות לעלות לצפון ולבדר את יושבי המקלטים הולך וגובר, במקביל לקצב ההפגזות של נסראללה וחבורת החיזבלונים שתחת פיקודו. בשיחת הטלפון האחרונה שקיבלתי מיחצנית שניסתה לגייס אותי לביקור חולים ברמב"ם בחסות רשת מזון מהיר, הבהרתי חד משמעית ובנביחות רמות שאני ממש לא משתפת פעולה עם אירועים יח"צ-ציניים בימי מלחמה. חוץ מזה, מה בדיוק אני אמורה לעשות שם? לעלות על נעלי עקב ושמלה של כתומנטה ולהשליך מאבק הכוכבים שאופף אותי כאילו זו אבקת פלא? לא תודה. אני מעדיפה כבר להתגייס למילואים בגולני.
בינתיים, בבית, "הקרייריסט", שתמיד חייב להגיד את הדבר הנכון בזמן הלא נכון, ממשיך לשגע אותי על כך שאני צריכה לנצל את ה"כוח" שלי כדי לתרום למאמץ המלחמתי. אחרי שפסלתי על הסף אריזת קופסאות מזון לחיילים וגיוס כספים לתושבי הצפון בטלמרקטינג בשל לוח צילומים צפוף (למזלי, הסדרה בה אני משתתפת בימים אלה מצטלמת למרות שמרבית ההפקות נדחו או בוטלו), נמצא הפתרון בחסות "הפולנייה", הידועה גם בתור אמי הרגישה.
"את זוכרת את דלית והבנות שלה?", שאלה "הפולנייה" בחמישי האחרון.
"מי זאת דלית?", ניסיתי להבין לאן היא חותרת.
"דלית והבנות שלה מחיפה. זאת שהיתה נשואה לבן דוד מדרגה שנייה של אבא. בקיצור, הם גרים בחיפה וחשבתי שאולי נזמין אותם אלינו". אזעקה עולה ויורדת נשמעה בדירתי.
תוך שנייה נשלחתי לאלבום התמונות על מנת למצוא תמונה מהבריתה של הבת הבכורה של דלית, אותה לא ראיתי מאז שנת 1989, ואז נשמע קול נפילה: "הבנתי מ'הקרייריסט'", אמרה לי "הפולניה", "שאת מחפשת דרך להירתם לעזרה במלחמה. אז חשבתי שאת תארחי אותם ליום יומיים".
וכך, למרות שאני חרדה לפרטיותי יותר משאני חרדה מטילים (טוב, זה קל. אני חיה ב"בועה"), התגייסתי למשימה. ברגע של איבוד הדעת חשבתי שלארח לכמה ימים את דלית ושתי הבנות שלה דווקא יכול להיות נחמד מאוד.
עשרים וארבע שעות אחרי זה, כשפתחתי את הדלת לדלית פלוס בנותיה ("המחוצקנ'ת" בת ה-16 ו"הגבעולית" בת עשר), פלוס בן זוגה הנוכחי ("השמן"), פלוס שלוש בנותיו, פלוס החבר של אחת הבנות, פלוס הכלב המכוער ("פונצ'ו"), הבנתי שנחמד זה כבר לא יהיה.
"רק שתדעי שבפיקוד העורף אמרו שאסור לקיים התקהלויות ויש אצלי ברגע זה שמונה אנשים פלוס כלב בבית. ולא, אין לי ממ"ד!!!", סימסתי ל"פולנייה" בתקווה שהמצפון שלה ייסר אותה. במקביל, גיליתי שלחמולה החיפאית אין שום בעיה מצפונית להתנחל לי בדירה ולהרגיש בבית. תוך שניות פורקו שלל התיקים, פונצ'ו כבר רדף אחרי סנופי החתול שלי והבנות בהו בי כלא מאמינות: הבת דודה השנייה של הבן דוד מדרגה שלישית היא אני ולא אחרת, כלומר, הכוכבת מהטלוויזיה.
אחרי שפונצ'ו טרף חצי מהזנב של סנופי, כוס דיאט קולה נשפכה על הספה החדשה שלי (פאקינג 12 אלף שקל!) והבנות התחילו לבכות בגלל שיש לי HOT ולא yes כמו שהן רגילות, הצעתי הצעה מרטיטה: "בואו נצא לשתות קפה!". הם לא הבינו מה מרטיט בלשתות קפה, אז הסברתי להם שזה מה שעושים בתל אביב ושאם זה לא מתאים להם אפשר להישאר לראות חדשות.
למרות שרציתי שנשב בשכונתית - שם, חשבתי, אמצא נחמה בפנים מוכרות - מצאתי את עצמי נדחסת יחד עם המוני בית ישראל באיקאה של הקפה - "ארומה". נו, הילדה הקטנה, המכונה גם "היבבנית", רצתה אייס שוקו. או לפחות להיתקל ביהודה ונינט.
הסיור המודרך ברחובות תל אביב הפך עד מהרה לטיול מאורגן, כשבכל שעה עגולה מצאתי את עצמי נגררת ליעד תיירותי אחר - מדיזנגוף סנטר, שינקין, עזריאלי ועד פארק הירקון. מזל שעל כיכר אתרים הם ויתרו.
"אולי בערב נלך ללונה פארק?", הציעה "המחוצ'קנת", כששאר הבנות מעודדות אותה בצרחות.
"זה רעיון מאוד נחמד, אבל אמרו בצורה מפורשת שאסור לבצע התקהלות בשטחים פתוחים", הסברתי בטון מירי רגבי.
"אבל אנחנו בתל אביב", התחילה לבכות "המנוזלת" בת השש.
"נכון שאנחנו בתל אביב, אבל הטילים כבר הגיעו לחדרה וחדרה מאוד קרובה לתל אביב", עניתי וזרעתי היסטריה שגררה בכי המוני על כך שהנה עוד רגע מפציצים את תל אביב.
בשביל להסיח את דעתן מהמצב, נתתי להן לחטט לי בזיכרונות הנייד ולהתפעל מרשימת הסלבריטאים שבה. "אולי נתקשר למאיה בוסקילה?", התחננה "חסרת השיניים" בת השמונה. "למה לא?", עניתי בתקווה שכך אזכה לכמה דקות של שקט, "תתקשרו ואז מהר תנתקו". בינתיים ההורים קיבלו טלפון מחברים נהריינים שהפכו גם הם לפליטים וקבעו ללכת לשתות קפה לילי. החיפאים הפכו לתל אביבים בפחות מעשרים וארבע שעות.
בלית ברירה ובהיעדר תוכניות מבדרות בטלוויזיה, נאלצתי להישאר עם חמולת הילדים בבית ולספר להם סיפורי מעשיות על כל המפורסמים שאני מכירה ולחתום להם ולכל תושבי הצפון שנשארו מאחור. בערב ההוא חתמתי מאתיים וחמישים חתימות. ספרתי. יותר ממספר הקטיושות שנסראללה מעיף על ישראל ביום אחד.
למחרת נגררתי לבריכה שפותחת שעריה בחינם לתושבי הצפון, נאלצתי להיפרד ממאה שקלים בתור תושבת תל אביב סוג ב', ושוב מצאתי את עצמי ב"ארומה" מעניקה חתימות לבנות דודה, שהבטיחו לחברים שלהן שבמקלטים חתימות מהדודה המפורסמת. ביום השלישי, כשניסיתי ללמוד ללא הצלחה טקסטים לימי הצילום הקרובים, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד באופן חד-צדדי ושלחתי את החמולה ליומיים של כיף אצל "הפולנייה". שתתגייס גם היא למלחמה.
בינתיים אני משקמת את ההריסות בדירה שלי, אוגרת כוחות וממתינה לצרחות העולות ויורדות של משפחת סאלח שבתי שהבטיחה לחזור אליי ממש בקרוב, אחרי שיסיימו להרוס לאמא שלי את הבית. בחדשות מדווחים שהפסקת האש מתקרבת. מעולם לא ייחלתי כל כך לשלום אזורי.
נ.ב. ואם המלחמה תימשך אני שולחת אותם ישר לדירה של "הקרייריסט", שיירתם גם הוא למאמץ המלחמתי.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
