מלחמה בצפון: "גם בעלי חיים בטראומה"

"ממש כואב לי לראות מה קורה לאגמון החולה שלי", נאנח נחום גולוב מהקרן הקיימת לישראל. "כאן, בניגוד למקומות אחרים - בהם הצמחייה היא זו שנשרפת - אצלנו האדמה עצמה בוערת", אומר גולוב ומצביע על הקרקע המעלה עשן. "המשמעות היא שכניסה לאזור שנפגע מרקטה גורמת תוך שניות לסוליות הנעליים להימס מהחום או לצמיגים להפוך לנוזל, אז רק תחשוב על חיי הבר כאן ומה שקורה להם".

לנחום לא קל לדבר. אנו מנסים לראיין אותו בעמדת התצפית היפהפייה של אגמון החולה המחודש, הנמצא לא הרחק מקריית שמונה, כשברקע אזעקות וקולות נפילה. חולפות כמה שניות, ועוד עמוד עשן חדש מגיע בחסות החיזבאללה. "אנו מטפחים את המקום הזה כל השנה, ועכשיו תראה - רק אני והצוות שלך פה - לרשותנו אתר פרטי לחלוטין, זה אולי יפה לראות אבל מעציב אותנו מאוד מבחינה כלכלית ותיירותית".

נסיעה לצפון שעשינו בסוף שבוע שעבר, בין אתרי תיירות מובילים בגליל, העלתה תחושות מוזרות: כל המקומות ללא יוצא מן הכלל היו ריקים, חלקם (ולא נציין שמות מסיבות מובנות) הופקעו לטובת הקמת בסיסים צבאיים מאולתרים, ובכל מקום שדות שרופים, שוממים, ורק מעט חובבי טבע מקומיים עם עיניים כבויות.

"הג'מוסים שלנו כמעט חטפו", מספר נחום. "רקטה שנפלה באזור המחייה שלהם גרמה לדליקה. הם היו במתחם מגודר, וכמעט נשרפו לנו חיים. הוצאנו אותם ממש ברגע האחרון. אני מקווה שהם יהיו בסדר כי גם בעלי חיים עוברים טראומות". 

אבשלום צדוק, מנכ"ל חברת צוק מנרה, כלל לא הבין למה אנחנו באים לאזור: "אתם נורמלים? המקום חוטף ללא הפוגה ואין אפילו מי שיפתח לכם את השערים

 לצלם". ואכן כשהגענו למקום מצאנו את אתר צוק מנרה מסודר ונקי אך שומם. קרוניות הרכבל ניצבו דוממות בתחנה התחתונה. אך הדרמה האמיתית, מתברר, התרחשה בחלק העליון של הרכבל, והסתתרה מעדשת המצלמה, כפי שסיפר לנו צדוק בשיחת טלפון: "שבעה עמודי תמיכה נפגעו מנפילות שפגעו בחלקו העליון של הרכבל, חמישה מהם יצאו מכלל שימוש. גם הכבל עצמו נשרף, מה שכמובן פוסל אותו לשימוש עתידי. מחירו של הכבל שאורכו 4.5 קילומטרים הוא כ- 500,000 דולר וכל עמוד שנפגע עולה 200,000 דולר - מה שהופך את צוק מנרה למקום עם הנזק הישיר הגדול ביותר באזור הצפון".

במהלך הצילומים האזעקה לא הפסיקה להשתולל ורעשי היציאות של תותחי צה"ל התמזגו עם הדי הנפילות (הקרובות) מאוד. המקום הריק הותיר על כולנו תחושה קשה, אך מי שלקח את העניין אישית היה אבשלום: "כשבאתי בפעם הראשונה עם צוות חלוץ לראות את הנזקים רצתי לצד ובכיתי. עבורי זה היה יום אבל. אני שמח שלא היו פגיעות בנפש וייתכן והמילה 'אבל' נשמעת מוגזמת, אבל עבורי כמי שמטפח את המקום חמש שנים באדיקות, לראות את יצירת המופת הזו ששימחה 200 אלף תיירים בשנה שרופה, היא עבורי יום אבל". אבשלום מעריך כי תעבור לפחות שנה עד שיצליחו לשקם את האתר.  

המשכנו מערבה, לכיוון נהריה ואכזיב. בדרך נתקלנו רק במקומות נטושים ושערים נעולים. אישית, הכי צרמה לי במיוחד התמונה של עשרות הכיסאות הריקים בחוף אכזיב היפהפה. המושבים "המובטלים" פנו אל הים בשעת השקיעה, כשבאופק ספינת טילים דהרה ללבנון לעוד משימה חשובה.