יינות בורדו - על אסקפיזם ומחירים מופרזים

הפעם, בתום המצב, אנחנו בענייני אסקפיזם. לצד המלצה על שלושה יינות ישראלים מהצפון, בחרתי במשהו שלא שייך לכאן - לא לאזורי היין שלנו ולא למחירי היין שלנו; אפילו לא למחירים של יינות הפרמיום הישראליים, כי למרבה הפלא יש משהו שעובר גם אותם.

ידידי ועמיתי המלומד והנכבד, טל גל כהן, חזר לא מזמן מבורדו, ועל פניו מרוח חיוך שהייתי מגדיר אותו כמשהו שבין אושר להסטריה: "הכל מצוין, לא יאומן, הכל פשוט מצוין. לא ראיתי דבר כזה - אבל המחירים..." הכוונה שלו היתה כמובן ליינות 2005, אותם טעם "en primeur", יחד עם עוד כמה אלפי עיתונאים, קניינים, אספנים ומכובדים אחרים.

טל הוא לא היחיד שחזר משם ובשורה בפיו. הרבה מאוד כותבים לאחרונה על הבציר הזה, שיש מי שכבר מגדירים אותו כ"בציר הטוב ביותר של המאה". משהו כמו 1982, או 1945, המיתולוגי, הנדיר להחריד.

מכירת יין מוקדמת - שמיועדת רובה ככולה לסוחרים - שנתיים לפני שהיין בכלל רואה בקבוק, היא עסק בורדולזי אופייני. כל שנה נאספים גדודים-גדודים של אנשי היין בבורדו, טועמים ויורקים, מחווים דעה וכותבים רשמים. הסוחרים קונים מה שנראה להם בעל הסיכויים הטובים ביותר להמכר, מזמינים מראש במחיר נקוב ממה שכביכול מואילים לתת להם, והולכים הביתה. למרות שכאמור, המנהג הזה מקורו בעיקר בבורדו, היום הוא הופך יותר ויותר נפוץ גם במקומות כמו בורגונדי, עמק הרון, קליפורניה, פה ושם באיטליה וכמובן, למה לא, בישראל. בעניין ליד, אסור גם לשכוח פורט בעל ציון שנת בציר - vintage port.

קנייה en primeur היא כמו כל השקעה: המחירים יכולים לעלות, אבל המחירים גם יכולים לרדת, כמו שכבר קרה וקורה. אם הם לא יורדים, הם עלולים לעלות רק במידה מאכזבת, שלא משתווה, נניח, לריבית ג'מבו של בנק פועלים. כך או אחרת, המחירים נקבעים בסופו של דבר לפי כוחות השוק, ולפי הציון הסופי שנותן ליין "קיסר היין", הלוא הוא רוברט פרקר, יקיר בורדו.

פרקר התבטא כבר בעבר ואמר שמחירי היין גבוהים מדי (ראו את הסרט "מונדווינו", למשל), אבל השנה נראה שאין לאמירות שלו שום השפעה. אין אפילו השפעה לעובדה שהוא עדיין לא נתן ציונים סופיים ליינות, אלא רק אמר שהם עשויים לקבל ציונים בין 96 ל-100. עניין קטן. ישנו הבדל של ארבע נקודות, בעולם שבו המלחמה היא על כל פרומיל, בילידים אחזה תזזית, והם פשוט משתוללים.

עד כמה הם משתוללים? הנה כמה דוגמאות:

"פטרוס 2005": היין - ארגזים ממנו - נמכר עכשיו בשווי של 3000 דולר לבקבוק. "Le Pin" - מחיר ממוצע של 27000 דולר לארגז, כלומר 2250 דולר לבקבוק - לעומת 7215 דולר לארגז לשנת 2004.  "Ausone" - מחיר של 15600 דולר לארגז - לעומת 2716 של שנת 2004. כלומר, בסדר, בציר גדול וכל זה, אבל הפרשים כאלה בין שנה לשנה נראים לחלוטין לא סבירים.

בקבוק של "שאטו לאטור 2000", שלא היה בציר רע במיוחד, בלשון המעטה, נמכר ב- 250 דולר ביולי 2001. ביוני 2006 מחירו היה כ- 650 דולר. בקבוק של "שאטו לאפיט רוטשילד" היה גם הוא 250 דולר, וביוני 2006 קפץ מחירו ל- 620 - 630 דולר. (כל הנתונים מ- winesearcher.com). איפה הפרופורציות?

"דקנטר", מגזין היין המפורסם, פרסם לאחרונה ידיעה שאמרה ש"בציר 2006 הולך בעקבות קודמו", קרי, הולך להיות ענק.

אז קודם כל, קטונתי, אבל נראה לי שבאמצע יולי, מועד פרסום הידיעה, זה קצת מוקדם להעריך איך יהיה הבציר הצרפתי בספטמבר. מנגד, אולי יש כאן איזו כוונה נסתרת, שרוצה להוריד קצת את האף ליקבי וסוחרי בורדו, ועם האף, גם קצת את המחירים. סך הכל, אם 2006 גם היא תהיה "שנת הבציר של המאה", אזי "שנת הבציר של המאה" כבר לא תהיה גליק כזה גדול, והמחירים יתמתנו.

אבל למה שיורידו את המחירים? בשנת 95 - 96, הסוחרים של בורדו חתכו את היקבים במחיר ו"דפקו" אותם. היין נמכר בסופו של דבר במחירים מצויינים, ומי שהרוויח מכל העניין, היו הסוחרים, אנשי האמצע והמתווכים. לצרכן, ההפרשים האלה במחירים לא הגיעו. מאז נזהרים מאוד היקבים הגדולים באופן שבו הם מתמחרים את היין שלהם, והם יותר מקשובים למה שקורה בשוק. אנחנו – וגם פרקר, שללא ספק בנה את בורדו – יכולים לרטון ולקלל מתחת לשפם, אבל אם נדמה לנו שלא יהיה מי שיקנה את בקבוקי הפטרוס לבית מואיקס ב- 3000 דולר, הרי שיש מי שקונה, ובגדול.

הכסף שזורם לכיסי היקבים הגדולים הוא כסף חדש, ממדינות כמו רוסיה וסין. אלה כבר אפילו לא היפנים שקונים יין בכמויות ובמחירים כאלה, אלא המוגולים החדשים של המזרח, אנשי הכלכלה המתעוררת. אלה קונים כי "ככה כתוב", חלק גדול מאוד מהם אפילו לא לצרכי השקעה או שתיה, אלא לצרכי ראווה, והם עושים ליין הזה מה שעשו לברזל ולנחושת.

במחירים ובתנאים האלה, היין הזה, של השמות הגדולים, הופך למוצר שונה לגמרי מאשר "יין", ואם הוא נשאר "יין", אז הוא יין מת. זה לא בגלל שאני או כל מי שאני מכיר לא נוכל לשתות ולהנות ממנו: גם מבקבוקים ב- 250 דולר אני לא רואה את עצמי דופק את הראש, אלא בגלל שמי שקונה אותם, קונה אותם אפילו לא בגלל הקנקן, או התווית, אלא בגלל משהו שהוא מעבר לזה ולא קשור בכלל ביין. זאת אפילו לא השקעה. נכון שעם היקבים הגדולים זה תמיד היה קצת ככה, פוזה, אספנות וכל זה, אבל השנה - זה לגמרי. לקנות יין כזה היום, במחירים האלה, זה כמו לגנוב איזה "ואזה עם חמש חמניות" של ואן גוך, ולשים אותו במרתף שכוח אל.

מה כן? היות והשנה היא בכל זאת שנה מצוינת, הרי שבעוד שנתיים-שלוש אפשר יהיה להנות מיינות בורדו קלאסיים וטובים גם מיקבים פחות ידועים, ומשמות פחות גדולים. אם גם 2006 תהיה שנה טובה, אולי באמת המחירים של 2005 יתמתנו קצת, ואם לא, אז נפסח שנה אחת או שתיים על "לאטור", "לה פן" או "פטרוס". עברנו את פרעה - נעבור גם את זה. אם אתם מטיילים הקיץ בחו"ל, ומחפשים מציאות, אז דעו שיינות סט. אמליון ופומרול משנת 1998 נותנים היום תמורה מצוינת לכסף (למרות שבגדה השמאלית השנה הזאת היתה לא משהו), במחיר נמוך מזה של יינות הסדרות השניות של היקבים הגדולים.

אסקפיזם לחוד ומציאות לחוד

עד שבציר 2005 של הגויים יהיה מוכן, הנה תזכורות והמלצות ליינות מהיקבים הצפוניים שלנו, שבגליל: "דלתון קברנה סוביניון רזרב 2003" ו"הרי גליל יראון 2003": שני יינות אדומים מצויינים, משני יקבים שהחלו ממש עכשיו בעבודות הבציר שלהם.

שני היינות, הן של הרי גליל והן של דלתון, נותנים תמורה מצוינת למחיר שלהם: שניהם יינות פירותיים - הרבה פירות שחורים ופירות יער למינהם. הדלתון מפגין יותר פרחים ועץ שנוטה יותר לכיוון של קופסת סיגרים, היראון - יותר מתיקות של פרי. שני היינות נדיבים מאוד בכל מה שקשור באלכוהול – 14 – 14.5%. לא מעט, ולמרות זאת, הם שניהם נעימים לשתיה.

יין שלישי הוא של יקב הר אודם, מרמת הגולן. זהו יקב צעיר יחסית, וכבר כתבתי עליו בעבר. הוא ממוקם גבוה בגולן – 1100 מטרים - אבל את הענבים הוא מביא מגובה של 800 מטר ברמה, ומהגליל, ממנרה ומכרמים אחרים, אורגניים בחלקם.

היקב מציג עכשיו שני יינות – שרדונה ומרלו, אבל אנחנו בענייני הצבע אדום הפעם, אז:

"מרלו הר אודם 2004" (100% זני) - ענבים בבציר ידני, בכרם שעל שבצפון רמת הגולן. לאחר תסיסה של 11 ימים, הועבר היין ליישון בחביות למשך 15 חודש. התוצאה היא יין מאוד אינטנסיבי בצבעו – אדום בורדו כמעט אטום, עם שוליים סגולים. אף מעט כהיל, אבל תחתיו אפשר להבחין היטב, גם בפה, בדובדנים כהים, בשלים מאוד, לצד קפה. זהו יין עגול, רך למדי, עם טאנינים מאוד עדינים. בסיומת יש משהו מהמנטה, והיא ארוכה, מתובלת וטובה. המחיר המומלץ לצרכן הוא 105 שקל. בעשרה שקלים פחות – קניה טובה ליין מיקב פרמיום. עוד פרטים על היין ועל היקב ניתן לקרוא כאן.