דיוקן המעריצים כארגון טרור
הסלבריטאית פיתחה קשר ידידותי עם "המשקיען", מעריץ קטין, שחצה את הקו הדק שמפריד בין הערצה, הטרדה ואיומים. זהירות, פנאטי לפנייך!
כל סלבריטאי שגורר מאחוריו שובל מעריצים נתקל באין ספור דרכים להבעת האהבה ובשלל סוגי מעריצים. המסוכנים ביותר הם "הפנאטים", זן מעריצים מחבק עד מחנק. "הפנאטים" ירוצו אחרי נינט לכל הופעת ועד עובדים ויעריצו למוות את אביב גפן רק בגלל שהנינט עצמה מעריצה אותו. "הפנאטים" יסכנו את חייהם, יעלו על טרמפים ויגיחו לאולפני נווה אילן בירושלים רק על מנת לראות את עפר שכטר מנפנף להם רגע לפני שהוא נבלע לתוך הוואן.
המפחידים ביותר הם "הקיצוניים", זן חסר עכבות של פנאטים, שיחרתו על גופם את שם מושא ההערצה, יתעלפו בכל פעם שיראו את אליליהם על מנת לזכות ליחס ממנו ויאיימו בהתאבדות כדי לזכות בביקור חולים, רגע אחרי שבלעו שני אדוויל. בקיצור, הטרוריסטים של עולם הבידור.
הבעיה הגדולה עם "הפנאטים" ו"הקיצוניים" היא שהם נראים רגילים למדי. הם לבושים יפה, רהוטים, מנומסים ובעיקר חמים ואוהבים. שום סימן לא מעיד על הנסראללה הרדום שטמון בהם ועשוי להתפרץ מהם ברגע של איבוד הדעת.
בשנים האחרונות צברתי לעצמי שלל מעריצים, מבני דודים בני שבע שמחלקים בבית הספר את החתימות שלי תמורת מסטיקים ועד פנסיונרית בת שישים ששולחת לי צעיפים וסוודרים (גם באוגוסט) מעשי ידה. את חלקם אני מכירה באופן אישי ואת חלקם הגדול אני לומדת להכיר דרך מכתבים שמגיעים למשרד "העושקת". כל מכתב, ללא יוצא מן הכלל, זוכה למכתב חוזר עם תמונה שלי ומאחוריה הנוסח הקבוע "שתמיד תזרח לך השמש בבוקר" פלוס חתימה שלי, אותה למדה המזכירה לזייף בדייקנות מרשימה.
מכתבים מרגשים שכוללים הזמנות לחתונות, בת מצוות ושבעה מגיעים בסופו של דבר אליי, למענה אישי. כך זכיתי להכיר את "המאוהבת" בת ה-14 מהצפון ואת "המשקיען" בן ה-17 מהמרכז. בשנה האחרונה שיגרה לי "המאוהבת" למעלה ממאה מכתבים, שכולם ללא יוצא מן הכלל היו בנוסח זהה ("מתה עלייך!!! את שולטת!!! את מלכה!!!"), כשדף המכתב מעוטר בשבעה לבבות אדומים זהים ומדויקים בגודלם. בהתחלה חשבתי שמדובר במישהי בעל דיוק גראפי יוצא מן הכלל, אבל עם הזמן גיליתי שמדובר בסוג של הפרעה אישיותית ואובססיה. בסופו של דבר כתבתי לה מכתב תודה אישי קצר, ו"תפסיקי לשלוח לי מדי יום מכתב בבקשה". זה לא עזר. קצב המכתבים רק גבר. ניסיתי ליצור הפסקת אש, ביקשתי מפורשות שתפסיק, פיללתי לשביתת הדואר, אבל כלום לא עזר. עכשיו אני פשוט מחכה ליום שבו היא תתבגר ותירגע, או פשוט תעבור להטריד את שירה וילנסקי מ"השמינייה".
את "המשקיען" הכרתי אחרי שכתב לי מכתב ארוך במיוחד ובו סיפר על אביו שנפטר מדום לב ועל האושר שאני גורמת לו בכל פעם שאני מגיחה למסך הטלוויזיה. התרגשתי מהמכתב והתקשרתי למספר שהשאיר על מנת לעודד אותו. השיחה הבאה אליו היתה כעבור חצי שנה, ביום הולדתו. כמחווה של תודה הוא הקים לי אתר אינטרנט, יזם את מפגש המעריצים הראשון שלי והמשיך לשלוח לי במשך חודשים עשרות מכתבים בהם שיתף אותי, חד צדדית, בקשיי גיל ההתבגרות. אחת לחודש הייתי עונה לו במרוכז על כל מה שכתב.
באחת הפעמים, ברגע של חולשה, הרשיתי לעצמי לעשות את הלא ייעשה ולשלוח לו כתובת מייל שפתחתי, כדי שאוכל לענות לו במהירות יתרה על הדילמות שלו.
אחרי חודש אחד ושישים מיילים ביום, הבנתי שטעיתי.
ביום שבו הוא השיג את מספר הטלפון שלי בבית והתקשר אליי תוך כדי שהוא מספר לי בגאווה על תוכנת מאגר משרד הפנים עם מידע על כל אחד במדינה שמסתובבת באינטרנט, הבנתי שמשהו לא תקין. אפילו מועצת הביטחון באו"ם היתה מסכימה איתי חד משמעית שהגבול נחצה.
למרות שסיפר לי לאחרונה על חרדות המלחמה שתוקפות אותו, החלטתי לפייד אותו מחיי. רציתי לספר לו על החרדות האישיות שלי, שיום אחד הוא יחכה לי בכניסה לדירה, אבל ויתרתי על הרעיון. התחלתי להתעלם בעדינות מקיומו. התגובה שלו לא איחרה להגיע, בצורת מייל עמוס קללות ונאצות על היותי בוגדת. גיל ההתבגרות, אמרתי לעצמי. אחרי שתיקה וירטואלית של שבוע הגיח מייל התנצלות והסבר על כך שהתפרצות הזעם נבעה מהעובדה שהוא נפרד מחברתו בגלל שהבין שהוא מאוהב באדם המשתקף לו מהמיילים שהשבתי לו. הילד מאוהב בי.
התעלמתי מהמייל האחרון. מה שגרר עשרות מיילים מ"הפנאטי-המאוהב", כשבכולם שירי אהבה דביקים של הראל סקעת. נבהלתי מהעובדה ששפיותו של קטין מופקדת בלי רצוני בידיי.
בסוף השבוע קיבלתי שיחת טלפון לא מזוהה. "המשקיען הפנאטי" היה על הקו.
"למה את לא עונה לי למיילים יותר?", הוא נבח בלי לומר שלום, "אני צריך אותך. אני אבוד בלעדייך. במיוחד עכשיו, המשפחה שלי בלחץ מהמלחמה, הם רוצים לברוח מהארץ, אני פוחד".
"חמוד, אתה צריך למצוא לך חברים בגיל שלך", הסברתי לו ברכות, "אנחנו לא באמת מכירים. אני דמות בשבילך. פיקציה. דבר עם מישהו קרוב אליך, תראה שזה יעזור".
הוא שתק.
"אנחנו צריכים להיפרד", הודעתי לו כאילו היה בן זוגי.
"המשקיען" צרח משהו על זה שהוא יתאבד ושאני לא יכולה לעזוב אותו ככה, אבל אני עזבתי אותו. לא היתה לי ברירה. עשיתי נסיגה חד צדדית ממנו. אני מקווה שהיא תצליח. אחרי הכל, גם צה"ל יצא מלבנון ובסופו של דבר מצא את עצמו שוב, אחרי שנים, עמוק בבוץ. כולי תקווה שההתנתקות הזאת היא סופית.
כשהתפרסמתי, חשבתי שזאת זכות עצומה לשמח אנשים על ידי מחווה כל כך פשוטה של יחס אנושי. פה מזל טוב ליום הולדת, שם מכתב עידוד והרבה חיוכים קטנים ברחוב. הניסיון האחרון שינה לי את כל התפיסה. החלטתי שיותר אני לא משחקת בלהיות אלוהים. ראבאק, אני אפילו לא רוצה להיות ורדה רזיאל ז'קונט.
נ.ב
מתברר שבכל סלב יש "פנאטי" קטן, אחרת אין לי הסבר למה אני תמיד מתרגשת כשאני רואה את אנחל בונני בשכונתית.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
