שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עובדי המעבדות בישראל חשופים לחומרים מסרטנים"
    כבר שנים מתריעים מחקרים שאלפי עובדי המעבדות בישראל חשופים לחומרים כימיים, ביולוגיים ורדיואקטיביים. היום כבר יודעים בוודאות שהחומרים האלה אחראים לשיעורים הגבוהים של סרטן ומחלות קשות אחרות שהתגלו אצל העובדים. זה לא מפריע לרשויות הבריאות להמשיך לא לאכוף את הנהלים, ההוראות וההנחיות שהן עצמן הוציאו

    לפני שנתיים, כשהגיעה לגיל ‭,50‬ קיבלה חוה (שמה האמיתי שמור במערכת) מכתב מקופת חולים שהזמין אותה לבדיקת ממוגרפיה שגרתית. חוה, שבמשפחתה אין חולי סרטן, הניחה את ההזמנה בצד. רק אחרי כמה חודשים החליטה בכל זאת לעבור את הבדיקה.

     

    לתדהמתה, הבדיקה גילתה גידול ממאיר בשדה השמאלי עם גרורות מפושטות בבית השחי. חוה עברה ניתוח כריתה ומיד אחריו טיפולים כימיים אגרסיביים והקרנות, אבל היתה נחושה להתגבר על המחלה. כשנה לאחר מכן התברר שהיא לוקה גם בסרטן בלוטת התריס. שוב היא נאלצה לעבור ניתוח, שבמהלכו הוצא חציה הנגוע של הבלוטה.

     

    בין טיפול אחד למשנהו המשיכה חוה לעבוד במעבדה הווירולוגית באחד מבתי החולים בארץ ולבדוק נוכחות וירוסים וחיידקים בנוזלי הגוף של חולים: נוזלי חוט שדרה, צואה, שתן, כיח והפרשות גוף אחרות. קרוב ל-30 שנה היא עושה את זה, שמונה שעות ביום, נחשפת לחומרים רעילים, מסרטנים ורדיואקטיביים.

     

    מסרטנים ודאיים

    עוד שבעה עובדים במעבדה שבה עובדת חוה חלו בשנים האחרונות בסרטן. איש מהם לא העלה בדעתו שמחלתו קשורה לסביבת העבודה. "רק בדיעבד התחלנו להבין שיש קשר בין המחלות שפקדו אותנו לבין החומרים שאיתם אנחנו באים במגע יומיומי, במיוחד פורמלין, פורמל דאיד, גלוטל אלדואיד, כלורופורם, מטילן כלוריד, טולואן, בנלול וטירכלורואיטילן‭,“‬ אומרת חוה. “לחומרים המזיקים האלה נחשפנו במשך שנים.


    (צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)

     

    “חוסר הזהירות שנהגנו בו היה משווע: לא היתה מודעות לצורך בעבודה עם כפפות, שאבנו עם פיפטות מהפה. רק אחרי שנים שבהן עמדו בקבוקים עם חומרים רעילים אצלנו בחדר, על שולחן העבודה והמדפים, העברנו אותם לארונות סגורים בחדר נפרד. אף אחד גם לא יידע אותנו לגבי הסיכונים.

     

    "המוסד לביטוח לאומי הכיר במחלה שלי כמחלת מקצוע וקבע שיש קשר מוכח בין החומרים שנחשפתי אליהם למחלת הסרטן שהתפשטה בגופי. הוא קבע לי אחוזי נכות, ואני מקבלת פיצוי כספי כלשהו. אבל אני עדיין עובדת באותה מעבדה, כי אין לי ברירה. זו פרנסה‭.“‬

     

    כבר לפני כעשר שנים הוציא מנכ“ל משרד הבריאות דאז, ד"ר משה משיח, טופס נוהלי בטיחות שעל העובדים במעבדות לנקוט. העיתוי של הוצאת הטופס לא היה מקרי: באותה תקופה התחילו להצטבר יותר ויותר עדויות שלפיהן עובדי מעבדות בישראל חולים בסרטן בשיעורים גדולים בהרבה מהממוצע.

     

    כך למשל במעבדה האימונולוגית בבית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית נמצא שיעור תחלואה בסרטן גבוה פי ‭4.4‬ מאשר באוכלוסייה הכללית; במעבדה ההמטולוגית ברמב"ם חלו 5 מתוך 10 עובדות בסרטן שד ובלימפומה; במכון לפתולוגיה בבילינסון חלו בסרטן 6 מתוך 25 העובדים, ושניים מהם מתו. ואלה רק דוגמאות ספורות.

     

    ביולי 2002 פירסמו ד"ר יהודית שחם, יעל קנשט, רחל גורביץ וד"ר זיוה לוי מהמחלקה לסרטן תעסוקתי במכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית ממצאי מחקר שבדק את שכיחות מחלת הסרטן בקרב ‭4,300‬ עובדים במעבדות ביולוגיות, רפואיות ותעשייתיות בארץ. המעבדות האלה, שמעסיקות בסך הכל כ-11 אלף עובדים, פועלות בבתי חולים, במרפאות קופות החולים, ביחידות המחקר של האוניברסיטאות והמכללות, בבתי ספר ובמפעלים פרטיים.

     

    החוקרות מצאו שעובדי המעבדות סובלים משיעורים גבוהים באופן משמעותי של מחלות סרטן מסוגים שונים, ושיש קשר ברור בין החומרים הרעילים, שידועים או שנחשדים כמסרטנים, שאליהם נחשפו לבין הופעת המחלות.

     

    כך למשל נמצא שכלל עובדי המעבדות חלו בסרטן ב-‭35%‬ עד ‭37%‬ יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. עובדי מעבדות בתפקידים ייחודיים חלו בסרטן ב-‭87%‬ יותר, ואילו עובדים בתפקידים ייחודיים חלו בסרטן ב-‭160%‬ יותר.

     

    עובדות מעבדה חלו בסרטן השד ב-‭67%‬ יותר מאשר נשים באוכלוסייה הכללית, ואצל עובדות במעבדות מחקר, פיתוח וייצור היה שיעור החולות בסרטן השד גבוה ב-‭200%‬ מאשר באוכלוסייה הכללית. כאן המקום לציין ש-‭80%‬ מכלל עובדי המעבדות בארץ הם נשים.

     

    עובדות במעבדות חלו בסרטן השחלה ב-‭390%‬ יותר מאוכלוסיית הנשים הכללית. בקרב הגברים העובדים במעבדות שיעור התחלואה בסרטן הערמונית היה גבוה ב-‭120%‬ לעומת אוכלוסיית הגברים הכללית. התחלואה בסרטן בלוטת התריס היתה גבוהה ב-‭180%‬ מאשר באוכלוסייה הכללית, ואחרי תקופת דגירה של 20 שנה היתה התחלואה בסרטן הזה גבוהה ב-‭740%‬ לעומת האוכלוסייה הרגילה.

     

    גם בסרטן הדם (לוקמיה) ובסרטן העור (מלנומה) נמצאו שיעורים גבוהים יותר של חולים בקרב עובדי המעבדות. עורכות המחקר מציינות שבמחקר ביקורת שנערך במקביל נשללה האפשרות ששיעורי התחלואה הגבוהים בקרב עובדי המעבדות נובעים מהבדלים שלא קשורים בעבודתם.

     

    נושמים רעל

    "מאז פרסום המחקר עברו ארבע שנים, ועדיין לא השתנה דבר, למעט העובדה ששיעורי התחלואה אצלנו הולכים וגדלים‭,"‬ אומר אשר גולדשלגר, יו"ר הסתדרות המיקרוביולוגים והביוכימאים בישראל. “נכון להיום, שיעור המחלות אצלנו גבוה בכ-50%‬ יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה. אנשים עדיין עובדים מתחת לאדמה, דחוסים בחדרים קטנים, לא רואים את אור השמש, לא נושמים אוויר נקי‭.“‬

     

    "במשך שנים נשמנו חומרים רדיואקטיביים רעילים בלי לדעת עליהם כלום‭,"‬ אומרת חנה, עובדת מעבדה פתולוגית שחלתה בסרטן השד. “לא קיבלנו מעולם הדרכה לגבי הצבעים שאנחנו משתמשים בהם לצביעת רקמות שמגיעות לצורך זיהוי גידולים סרטניים, ולא לגבי חומרים כמו פורמלין, הקסילול והלימוסין, שרק מאוחר יותר, בקריאה עצמאית של קטלוגים של החברות שמייצרות אותם, נודע לי שהם מסרטנים.


    (צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)

     

    "אנחנו עדיין יושבים בחדר סגור בתוך בית החולים, במבנה בן 30 שנה, האוורור לא מתאים, המיזוג ישן, אין חלונות ואין נידוף של חומרים. בעקבות מחאתנו קיבלנו מנדפים, אבל יש איתם בעיות כל הזמן. כבר שנים אין שינוי משמעותי בתנאים. הרבה יותר קל לשים שיש בחוץ מאשר לסדר לנו את המעבדה. אותנו הרי אף אחד לא רואה כשהוא בא לבית החולים. העובדים חוששים להמשיך להתלונן מחשש שיאונה להם רע‭.“‬

     

    עדויותיהן של עובדות המעבדה חוזרות על עצמן כמעט במדויק. כך למשל עובדת מעבדה, שעובדת עם חומרים רדיואקטיביים, לא תודרכה מעולם מה לעשות במקרה של תקלה או תאונה. “לפני כמה זמן נשפך לי חומר רדיואקטיבי על הרצפה, ואני פשוט לבשתי כפפות וניקיתי אותו בעצמי‭,“‬ היא אומרת. “אני לא יודעת אפילו אם מה שעשיתי היה נכון. הבעיה היא שאין בפני מי להתלונן. יש היררכיה מאוד ברורה בבית החולים, ואם אתה צריך להילחם בו, תמצא את עצמך בחוץ‭."‬

     

    במרץ 2003 החליטה ועדת מעקב מטעם משרד האוצר על מימון בדיקות רפואיות מקיפות לחלק מעובדי המעבדות. ההחלטה קבעה שעל המעסיקים לשלוח עובדים מעל גיל 30 לבדיקה אחת לשנה או שלוש שנים, בהתאם לנסיבות. "החלטת הוועדה לא מיושמת עד היום‭,"‬ אומר גולדשלגר, "גם בגלל העלויות הכספיות וגם כי משרד הבריאות לא החליט עדיין אילו בדיקות לעשות. הם עוד מנסים להוכיח את הקשר בין סרטן לחומרים. המוסד לביטוח לאומי כבר הכיר בעובדים שלנו כחולי מקצוע, אבל במשרד הבריאות הכל עוד מתגלגל.

     

    "כשאני פונה לבתי החולים אומרים לי שהם מטפלים, משפצים, משפרים, שיהיה בסדר. אבל הרי בית חולים לא יסגור מעבדה של עצמו בביקורת על עצמו, וגם לא יעביר את הבדיקות לבית חולים אחר. זו התאבדות מבחינתו. נכון, יצאו תקנות והנחיות בטיחות, אבל איפה הזרוע האוכפת? מדוע אין ממוני בטיחות מומחים בהכשרתם במעבדות? עד מתי יסכנו העובדים את חייהם?". 

     

    מתכת קטלנית

    עובדי מעבדות נוספים שנמצאים בסיכון יומיומי הם אלפי טכנאי השיניים שעובדים בישראל, שחשופים ליסוד המתכתי בריליום, שמשמש להכנת כתרים. הבריליום הוא מתכת נפוצה בטבע, קלת משקל, קשה, בעלת הולכה חשמלית טובה, לא יוצרת שדה מגנטי ונוחה לשימוש. תכונותיה האטרקטיביות הפכו אותה לשימושית מאוד בתעשיות האלקטרוניקה, הנשק, עיבוד המתכות, הקרמיקה, טכנאות השיניים ועוד.

     

    אלא שהמתכת הזו גורמת לנחשפים אליה מחלה קשה וחשוכת מרפא בשם בריליוזיס - מחלה רב מערכתית שנגרמת על ידי אבקה או אדים או ערפול של מתכת הבריליום או מלחיה, שנשאפים לדרכי הנשימה. כ-‭30%‬ מהעובדים שנחשפים לבריליום, מתברר, מפתחים את המחלה.

     

    "הבריליוזיס הכרונית‭,"‬ אומרת ד"ר ליזי פיירמן, מנהלת המעבדה למחלות ריאה ואלרגיה במרכז הרפואי תל אביב, "מתפתחת בלי להתגלות בין חודש אחד לחמש שנים ממועד החשיפה. הסימפטומים הראשונים הם התנשמות אחרי מאמץ ושיעול, ואחריהם איבוד משקל הדרגתי, מיחושים, עייפות, חולשה וכאבים בפרקים.

     

    “הבריליום הוא חומר מאוד עקשן וחזק, והיכולת של הגוף לנקות את עצמו ממנו היא אפסית. זהו אחד הכימיקלים הרעילים ביותר שידועים לאדם. המחלה בלתי הפיכה ובמצב קשה מחייבת השתלת ריאות. גם מסכות הגנה לא יעילות, מפני ששום דבר לא חוסם באופן מוחלט את החומר הרעיל הזה. הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להוציא אותו משימוש‭."‬

     

    סימפטומים נוספים שאובחנו בחולים שלקו במחלה הם דלקות ריאה, תפקוד ריאות לקוי, הרחבת טחול וכבד, מחסור בחמצן בדם, פגיעות במערכת השתן, אבנים בכליה, דלקת חריפה בריריות ובקנה הנשימה ופגיעה באזורי העיניים. במקרים קשים עלולה המחלה להסתיים במוות.

     

    נ', בת ‭,34‬ עבדה כטכנאית שיניים במשך שנתיים וחצי לפני שחלתה בבריליוזיס. “אצלי המחלה נגרמה כתוצאה מחשיפה לאבק בריליום, שנוצר בעת עיבוד וליטוש המתכת", היא אומרת. “מאז שהתגלתה המחלה נאסר עלי להמשיך לעסוק במקצוע. העובדה המתסכלת היא שהיום אני יודעת שהשימוש בבריליום בתהליך ייצור כתרים לשיניים לא הכרחי, וניתן להשתמש בתחליפים אחרים. אלא שבמקום עבודתי העדיפו להשתמש דווקא בו בגלל עלותו הנמוכה".

     

    ביולי ‭,2001‬ בעקבות לחץ של הציבור ושל אגודת טכנאי השיניים, הוציא משרד העבודה והרווחה הודעה על איסור השימוש בבריליום במעבדות השיניים. בפועל, למרות האיסור ובהיעדר אכיפה, נמשכים הייצור, המכירה, הייבוא והשימוש בבריליום במעבדות האלה עד היום.

     

    האצילות לא מחייבת 

    אגודת טכנאי השיניים בישראל מזהירה שוב ושוב את טכנאי השיניים מחשיפה לבריליום, ניקל, כרום וסגסוגות כרום-קובלט-ניקל, שמשמשות לשחזורי חרסינה. חומר אחר, אמלגם, שמכיל כספית וכסף ומיועד ליצירת סתימות שחורות, נאסר כבר לשימוש בגרמניה אחרי שנמצא מסרטן.

     

    במעבדות השיניים מבדילים בין הכתרים השונים באמצעות המרכיבים האצילים שמצויים במתכת. מרכיבים אצילים הם זהב, פלטינה ופלדיום. מתכת אצילה נחשבת כזו שמכילה לפחות ‭60%‬ מרכיבים אצילים, שמתוכם לפחות ‭40%‬ זהב. ההבדל במחיר בין מתכת אצילה למתכת שאינה אצילה מגיע לעשרות דולרים לגרם.

     

    "הבעיה העיקרית‭,"‬ טוענים באגודת טכנאי השיניים, "היא שרופאי השיניים מעדיפים לעבוד עם מתכות שאינן אצילות, כמו בריליום, שמסכנות את בריאותנו אך זולות בהרבה מהמתכות האצילות. כך מרוויחים הרופאים יותר כסף על גבנו ועל גבם של המטופלים, שלא מודעים כלל להבדלים בין המתכות בכתרים שמרכיבים להם בפה.

     

    “לטכנאי השיניים אסור להיות בקשר ישיר עם המטופל. הלקוח של הטכנאי הוא רופא השיניים, שמכתיב לו את דרישות העבודה. מתוך כ-400 מעבדות שיניים שעובדות היום בארץ, רק כ-‭20%‬ עובדות עם מתכות אצילות. כל השאר שבויות בידי הרופאים. יש מעט מאוד טכנאים שיגידו לרופאים: אנחנו לא עושים לכם כתר מהמתכת הזו כי היא מכילה בריליום. לכולם יש משכנתא וילדים שצריך לפרנס".

     

    ניסיון נוסף שעשתה אגודת טכנאי השיניים במטרה להביא להפסקת השימוש בבריליום הוא החדרת כרטיס זיהוי, שיגביר את מודעות הציבור לחומרים שמוכנסים לפיו. את הכרטיס יספק הטכנאי לרופא ולפציינט בצמוד לכל עבודה שנעשית על ידיו, ויפורטו בו החומרים שבהם נעשה שימוש.

     

    ההצעה התקבלה בשנת 98' על ידי משרד הבריאות, שקבע שאכן יש לבצע רישום כזה בכל עבודה של כתרים, גשרים ותותבות. “אבל בפועל נחלנו שוב אכזבה‭,“‬ אומר דובר אגודת טכנאי השיניים. “הרופאים, שמעבירים אלינו דרישה כתובה מפורטת אילו מתכות לשים בכתר, לא היו מוכנים לחתום על כך בכתב בכרטיס הזיהוי".

     

    "הסתדרות רופאי השיניים הנחתה במפורש את חבריה שלא לציית להנחיות האמורות בטענה שאין מקום לפירוט כזה‭,"‬ אומר עו"ד אליהו שטרן, היועץ המשפטי של האגודה. "כשהתלוננתי על כך במשרד הבריאות, כתב בתגובה ד"ר שלמה זוסמן, מנהל האגף לבריאות השן, ש"הנחיות כשמן כן הן: הנחיות. אין לנו שום כוונה לפעול כדי לאכוף את מילוין, כפי שאנחנו לא פועלים לאכוף שום הנחיה מקצועית שלנו‭."‬

     

    בנובמבר 2004 דנה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת בחשיפתם של עובדים לבריליום. נציגת משרד התמ"ת הודתה אז שמשרדה אכן הוציא תקנות שאוסרות שימוש בבריליום במעבדות שיניים, אך הוא לא עוסק בפיקוח ובאכיפת יישומן. המשרד הודה שלא אכף את האיסור בשל ההנחה שטכנאי השיניים יירתעו ויפסיקו בעצמם את השימוש בחומר המסוכן.

     

    בדיקת רגישות לבריליום ניתן היום לבצע במימון עצמי של העובד, במעבדה למחלות ריאה ואלרגיה במרכז הרפואי תל אביב. את בדיקת ה-‭,BELTT‬ בדיקת דם שיכולה לאבחן חולי בריליוזיס בשלב מוקדם מאוד, יש לבצע פעם בשנה, ועלותה כ-‭1,300‬ שקל.

     

    תגובת משרד הבריאות  

    "בשנת 2001 הותקנו על ידי שר העבודה והרווחה תקנות הבטיחות בעבודה עם גורמים מסוכנים במעבדות רפואיות, כימיות וביולוגיות. התקנות האלה הופצו לבתי החולים ולקופות החולים. בנוסף, ישנם תקנים בינלאומיים, שלפיהם הוציאה המחלקה למעבדות מדריך לנוהלי בטיחות במעבדות רפואיות.

     

    "לרישום הסרטן הלאומי אין נתונים אודות מקצוע או תעסוקה של החולים הרשומים.

    אי לכך אין אפשרות לדעת מי מבין החולים עוסק בעיסוק מסוים.

     

    "על פי תקנות משרד העבודה חל איסור להשתמש בחומרים ובמתכות שמכילות בריליום. דבר איסור השימוש ידוע לרופאים ולטכנאי השיניים ופורסם בעיתונות המקצועית ובהנחיות האגף לבריאות השן. על טכנאי שיניים חל אפילו איסור לקנות סגסוגת מתכתית שמכילה בריליום.

     

    "הפיקוח על העובדים נמצא באחריות משרד התמ"ת. מעבדות שיניים זקוקות לרשיון עסק מהרשות המקומית ולא ממשרד הבריאות. הפיקוח של המשרד על מעבדות שיניים הוא בעיקר בהיבט המקצועי ובריאות המטופלים".


    פורסם לראשונה 20/08/2006 23:52

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    חוסר זהירות משווע
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים