דרמה בשתי מערכות
"הסלבריטאית" הפקידה בידיה של "הבמאית" תסריט שכתבה. ארבע שנים אחרי כן היא מגלה מה הסתתר מאחורי הרצון הטוב של "הבמאית" לעזור לה. עוד מוסר השכל מהביצה
מערכה א'
את "הבמאית" הכרתי לפני כארבע שנים. "העושק" הראשון שלי, שלא הצליח לארגן לי את הפריצה המיוחלת, ניסה לשחד אותי להישאר איתו בכך שיסדר לי כרטיס כניסה מהיר לקורס משחק מול מצלמה הכי מבוקש בעיר שמועבר על ידי "הבמאית". ולמרות שבשיעורי המשחק שלה לא נלמדים סודות מקצועיים יוצאי דופן, כולם נוהרים אליה, מחכים ברשימה המתנה ארוכה של חצי שנה ונפרדים מ-2,000 שקל לשלושה חודשי לימוד. מה הסיבה, אתם שואלים? "הבמאית" היא מהמורות הבודדות בתעשייה שגם עובדת בה, מה שמגדיל את סיכוי התלמיד לקבל תפקיד אורח באחת מהסדרות שהיא מביימת מעת לעת.
קבוצת התלמידות שאליה הצטרפתי אז, אחרי טלפון קצר של "העושק", כללה דוגמניות מזדקנות בנות 24 שרצו לעשות הסבת מקצוע רגע לפני שיפרשו לבית האבות ע"ש קארין דונסקי, שתי זמרות שרצו לשפר את ההופעה שלהן בטלוויזיה ואת שחקנית הטלנובלות שנזכרה ללמוד משחק כמה טלנובלות מאוחר מדי. לא היה שום דבר מאתגר בקורס של "הבמאית", השיעורים שלה היו בנאליים להחריד ושיאם היה שיעור בזיוף בכי על ידי משחה שצורבת בעיניים. הנחמה היחידה שמצאתי שם בזמן שנאלצתי לראות את הדוגמניות המזדקנות עושות מונולוגים של ג'וליה רוברטס היתה ההיכרות שלי עם "הבמאית" שסימנה אותי כפייבוריטית. הקשר בינינו הגיע לשיאו כשלקחה אותי עם תום הקורס לתפקיד אורח (שלושה פרקים, ארבעה ימי צילום, הרבה כסף) בסדרה שביימה באותם הימים לערוץ 2.
לפני כשנה וחצי, באחת התקופות היותר חשוכות של הקריירה שלי, אחרי שעזבתי את "העושקת" הרביעית שלי ונותרתי ללא פרנסה, החלטתי לספק לעצמי עבודה. במשך חודש שלם כתבתי תסריט לסרט על שחקנית מתחילה בעיר הגדולה. הגשמתי את החלום של אלפי שחקניות מובטלות והפכתי לדנה מודן. כתבתי לעצמי תפקיד והענקתי אותו בלי אודישן לי. מכיוון שבאותה התקופה הייתי נטולת קשרים, הצגתי בפני "הבמאית" את התסריט וביקשתי את עזרתה בהכוונה. "לא ידעתי שאת כותבת כל כך מוכשרת", התפעלה "הבמאית" ופירטה במשך שעתיים את התהליך המפרך של הפיכת תסריט לסרט. רגע לפני שהתייאשתי ונטשתי את החלום שהנה יקרה עם זה משהו, היא קינחה בהצעה מפתיעה: "אם תרצי אפשר להגיש את ההצעה ביחד לחברות ההפקות. את תהיי חתומה על זה כתסריטאית ושחקנית ראשית ואני אביים את זה. מבחינתי אפשר ללכת כבר מחר בבוקר למשרדי הפקה שעבדתי איתם כדי לנסות לקדם את זה. אני בטוחה שעם כישרון הכתיבה שלך והקשרים שלי נוכל להרים את זה די מהר".
בהיעדר קשרים רציניים במשרדי הפקות, כמובן שהסכמתי מיד. שמחתי לגלות שלמרות כל מה שאומרים, יש בברנז'ה גם כמה אנשים טובים.
מערכה ב'
בתחילת השבוע, באמצע ישיבת קפה עם "הפמיליה" בשכונה, חדרה "הצבועה" למתחם הרשתית שלנו כשהיא זורחת, צוהלת ומשדרת לנוכחים "יש לי תפקיד חדש בכיס". ולמרות שאני נמנעת מכל מגע עם "הצבועה" מאז שהיא הסתירה ממני מידע על אודישן לתיאטרון, הזמנתי אותה להצטרף אלינו. "הצבועה" התחילה להתעניין במפתיע בנוכחים. אבל כיוון שהיא מתעניינת באחרים רק כשלה בעצמה יש חדשות מרעישות, הרמנו את הכפפה השקופה ושאלנו אותה: "ומה חדש אצלך?". אחרי שזייפה הסמקה והוציאה מחזור צלילים מופתעים, היא סיפרה לנו בהתרגשות תוך כדי השבעה שלא נדבר על זה עם איש (כלומר, שלא נדבר עם האיש הפשוט מהרחוב ונעבור ישר למדורי הרכילות והברנז'ה) - יש לה תפקיד חדש בדרמת טלוויזיה מקסימה שהולכת לביים "הבמאית", שהיתה המורה שלה למשחק מול מצלמה. באופן אוטומטי יריתי שבחים על אודות "הבמאית" ובסתר ליבי קינאתי ב"צבועה" שהולכת לעבוד איתה. הצטערתי על כך שהקשר ביני ובין "הבמאית" דעך בגלל חוסר זמן ובעיקר כי יש לי נטייה להזניח קשרי עבר. תוך כדי מחשבות נוסטלגיות שמעתי את "הצבועה" ממלמלת משהו על עלילת הסדרה שמתמקדת בשחקנית צעירה שמגיעה לעיר הגדולה. זה היה נשמע לי מוכר באופן מחשיד ביותר. כמנהג "הצבועה", הייתי צבועה והתעניינתי בתסריט. "זה סופר סודי", אמרה והוסיפה, "אבל אם תרצי אני אשלח לך במייל כמה סצינות שלי. זה פשוט מצחיק. תקלטו שאני הולכת לשחק את החברה הצבועה של הדמות הראשית. איזה לא קשור לעצמי, אה?". אה! בערב, כשפתחתי את המייל שלי ועיינתי בתסריט הממודר של "הצבועה", חשכו עיניי. הסיפור היה סיפור חיי. "הבמאית" לקחה את הרעיון שלי, שינתה את הדמויות, עשתה כמה שינויים והפכה להיות יוצרת הסדרה והבמאית. הכלבה.
החלטתי להתעמת עם "הבמאית" והתקשרתי אליה בערב. "וואו, איזו הפתעה נעימה!", אמרה בלחץ וניסתה להתחמק ממני, "אני בדיוק נכנסת לישיבת הפקה על סדרה שאני עובדת עלייה. נוכל לדבר בסופ"ש?". "ממש לא!", השבתי, "אני רק רוצה לשאול איך קרה שהתסריט שלי לסרט הפך לסדרה החדשה שלך?". אין הגנה טובה יותר מהתקפה וכך בדיוק עשתה "הבמאית" שהתחילה לנבוח עליי צרור משפטים בסגנון "מותק, את לא הראשונה בעולם שחשבה על הנושא הזה", "להאשים אותי שגנבתי לך את הרעיון זה כמו להגיד ש'השיר שלנו' זו גניבה של 'תהילה' ו"מסתבר שאת לא היצירתית היחידה בעיר".
הרבה השפלות עברתי מאז נכנסתי לשלולית התהילה. צעקו עליי באודישנים, זלזלו בי בתהליך העבודה והשמיצו אותי במדורי הרכילות. עם הכל התמודדתי. אבל עכשיו, בפעם הראשונה, נשברתי. "הבמאית" המשיכה לצרוח עליי בקו השני, ואני הרגשתי איך הדמעות פשוט זולגות מעצמן. לא הצטערתי על הרעיון שנגנב לי, אחרי הכל היא צדקה, אני לא הראשונה שחשבה על הרעיון הזה ורבים עוד יחשבו עליו. בכיתי על כך שאיבדתי עוד אדם שחשבתי שהיה לי חבר.
נ.ב. ולמרות הכל, אני לא מתכוונת להיכנע. אני, על התסריט החדש שלי כבר עמלה. כרגע אני מתלבטת בין השמות "הנקמה" ל"רצח בבית הבמאית".
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
