הטלנובלה הפרטית שלי

יש רגעים בחיים שעולים על כל דמיון. רגעים שהם סרט כל כך הזוי שאפילו דרור נובלמן, אורי גרוס וסיגל אבין ביחד לא היו מצליחים לבדות אותם במוחם הקודח. הרומן החשאי לדוגמה, שנרקם בין יהודה לוי, הפנים של HOT, ונינט טייב, הטאלנטית של yes, שמככבים בשתי טלנובלות מתחרות וחולקים בלילות את אותה המיטה, יכול להוות בקלות בסיס לטלנובלה בשם "יס, הוט אצלנו בבית". ועוד לא אמרתי מילה על מה שקורה בגזרת מאיה בוסיקלה-דודי מליץ-רוברטו בן שושן.

במהלך 27 שנות חיי חוויתי לא מעט טלנובלות פרטיות על בשרי. החברה הכי טובה שלי בגדה בי עם החבר הראשון שלי בגיל 16, אמא שלי אושפזה בבית חולים במשך שלושה חודשים בגלל מחלת עצבים שפגעה בתפקוד שלה, הכלבה שלי נפטרה מסרטן לפני שלוש שנים ובתחילת העשור הפכתי לסלבריטאית, מה שעוזר לי לקצר את התור בבנק, אבל די מקשה עליי את החיים בשוטף.

אבל למרות החוסן הנפשי שלי והחוויות המסעירות שעברתי בחיי הקצרים, שום דבר לא הכין אותי לטלנובלה הפרטית שלי שהחלה בלי ידיעתי לפני חודש ימים, והפכה לסרט אימה בימים האחרונים.

רק לפני הכל, תזכורת על הגיבור הראשי: את "הקרייריסט", אביר עם מכונית יוקרה פרטית וג'וב יוקרתי עוד יותר, הכרתי בשידוך של "המפיקה" לפני שבעה וחצי חודשים בדיוק. חצי הבליינד דייט (הוא ידע מי אני, אני לא ידעתי מי הוא) הפך במהירות לסיפור אהבה מהסרטים. עד שהשבוע הכל, אבל הכל, התפוצץ לי בפנים.

זה התחיל כששמתי לב שכבר חודש שלם ההתנהגות של "הקרייריסט" לא כתמול שלשום. הוא יוצא לעבודה בשעות מאוחרות וחוזר בשעות מוקדמות, הוא עצבני, חסר סבלנות ובעיקר מכונס בתוך עצמו. ניסיתי לגשש באפלה. זה התחיל בסטייל נינט לוי ב"מאמי, מאמי" חתולי, המשיך ב"מותק, מה עובר עליך?" והגיע ל"אני דורשת שתשתף אותי!". "הקרייריסט" הדף אותי וטען שהכל טוב ושההתנהגות שלו נובעת מלחץ בעבודה. אני לעומתו, חשבתי אחרת. היתה לי תחושה שמשהו רע קרה.

ביום שביקש ממני 500 שקל כי אבד לו כרטיס הכספומט, קיבלתי אישור שהאדם הכי מסודר בעולם אחרי אמא שלי במצב לא טוב. באחד מהביקורים שלי בדירה שלו נכנסתי לחדר העבודה, עטיתי על עצמי את תפקיד שרלוק הולמס-גרסת העקבים האדומים, וניסיתי לחפש אחרי רמז שיעזור לי לפתור את התסריט שהתחיל להיווצר בראשי. לא ידעתי מה אני מחפשת. מכתב פיטורין? מודעות דרושים? מכתב התאבדות?!? את האופציה האחרונה פסלתי. אין שום סיבה ש"הקרייריסט" יתאבד. אני חייבת לצרוך פחות טלנובלות, אמרתי לעצמי.

אחרי פשפוש קל בניירת שעל שולחן העבודה שלו נתקלתי בתלוש משכורת. פזלתי פנימה. חשכו עיניי. "הקרייריסט", שבמשך שבעה וחצי חודשים חי חיי רווחה ראוותניים, לקח אותי לחו"ל ורכש לי מתנות כאילו הוא מינימום בבו של מירי בוהדנה, מרוויח משכורת צנועה ביותר שלא מאפשרת את אורח חייו הראוותני, אלא אם הוא מצוי בחובות גדולים. מרגע זה כדור השלג התחיל להתגלגל במהירות עצומה. שלל מניפולציות שלמדתי מקרין קורן ומיטל אוגנסיאן (אני חייבת להפסיק לראות טלנובלות!!!) הובילו אותי לאמת המחרידה: "הקרייריסט" מאז ומתמיד הרוויח משכורת דלה, הוא עמוק בחובות ובנוסף לכל זה הוא מחוסר עבודה למעלה מחודש ימים, למרות שהוא מקפיד לצאת מהבית בכל בוקר ולחזור בערב כדי לשדר עסקים כרגיל.

"היחצנית" אמרה לי שאני לא צריכה לכעוס עליו, אלא בעיקר לרחם עליו, אבל אני נחרדתי. גיליתי שאני חיה בזוגיות עם שקרן סדרתי שלא מספר לי את האמת. רק אחרי עימות חזיתי, ארוך וכואב, הוא שחרר את מה שלא רציתי לשמוע: "התביישתי לספר לך את האמת. לא היה לי נוח עם זה שאת מרוויחה פי חמישה ממני. הרגשתי איתך כישלון". הרגשתי שעולמי חרב עליי. רציתי כל כך שיגאל שילון והסיגר שלו יצאו מחדר השינה של "הקרייריסט" ויצעק לי "אההה... פספסת!". אבל זה לא קרה. הוא לא יצא ואני ללא ספק פספסתי בגדול.

כל הפחדים שצצו אצלי ערב הפריצה הגדולה לתודעת הציבורית - שרק בגלל היותי מפורסמת לעולם לא אוכל למצוא אהבת אמת - התממשו. האביר הפרטי שלי התבייש ממני, ואני לא ראיתי. האהבה עיוורה אותי.

"מה אני עושה? הוא שיקר לי? הוא העמיד פנים במשך חודש שלם שיש לו עבודה ושהוא מרוויח עשרות אלפי שקלים?", שאלתי את כולם. "תזרקי אותו", צרחה עליי בטלפון "העיתונאית", "אמון זה דבר בסיסי בין בני זוג". סירבתי לעשות את זה. ניסיתי למצוא פתרון למצב. שברתי את הראש כדי להבין מה גרם לו להתנהג בדרך שבחר. ולא הצלחתי.

בסוף נפתחו לי העיניים. התחלתי לראות את המציאות כפי שהיא. שביבי אמת טרגית נוספים נחשפו, ולמרות כל המאמצים והתנצלותו של "הקרייריסט", הבנתי שהסרט הרומנטי שלי הגיע לסוף שלו. בהתחלה ניסיתי להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל גיליתי שבחיים, בניגוד למסך, אני שחקנית ממש גרועה. על שקרים גסים אני לא יכולה למחול. לפני שלושה ימים הודעתי ל"קרייריסט" שהטלנובלה הפרטית שלנו מסתיימת בצורה לא פחות טרגית מהסוף של תמרה וייס.

מהיום אני חוזרת להיות רווקה בעיר הגדולה. אני אומנם קצת יותר זקנה מבעבר ואולי קצת פחות אטרקטיבית, אבל מצד שני אני הרבה יותר מפורסמת (מה שמאזן את מד האטרקטיביות שלי עבור אנשים מסוימים). האם אצליח למצוא את האביר הבא שיראה אותי כפי שאני, בלי הילת הזוהר שמעל ראשי, שלא יהיה מאוים מקיומי ולא יפחד לומר לי את האמת? כמו תמיד, אני אופטימית. אם הייתי צריכה לכתוב את הסוף לטלנובלה של חיי, הייתי דואגת לכתוב סיום רומנטי ומאושר.

נ.ב

ואם אנחל בונני ודניאלה וירצברג הם בחזקת עבר, כפי שכתוב במדורי הרכילות, הייתי מאוד שמחה אם מישהו יעביר את הטור הזה לבונני. תודה.

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.

לטור הקודם של הסלבריטאית