ישראלי בארץ הקטיושות
העיתונאי רון בן ישי ביקר בארץ הקטיושות, דרום לבנון, בין הריסות הבתים, המשגרים השרופים והבורות שנוצרו לאחר ההפצצות. הוא בדק מה יעשה חייל לבנוני שיתקל באיש חיזבאללה חמוש? ובירר מה עושה איש הארגון בבינת ג'ביל? הסיפור המלא והמקיף מתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
מפתיע לגלות כמה מעט נפגעה צור מההפצצות. בניין ההגנה האזרחית פה, שניים שלושה בנייני מגורים שם וזה כמעט הכל. כשאנחנו יוצאים מהעיר בדרכנו מזרחה לבינת ג'ביל, התמונה משתנה. הכביש מתמלא שלדי מכוניות שרופים, תחנות דלק הרוסות, בתים חרבים והרבה בורות עמוקים שפערו הפצצות. כאן התחולל הקרב בין חיל האוויר לבין משגרי הרקטות.
תושבים שפגשנו סיפרו לנו שחיזבאללה מיהר אחרי הפסקת האש לגרור ולהעלים כל משגר שנפגע, כדי להעניק אמינות לסיפור הניצחון שלו. אבל כשאני יורד מהכביש אל דרכי העפר שבין מטעי הבננות והפרדסים המכסים את אזור החוף, אנו מזהים כמה טנדרים משוני צורה ומשאיות עמוסות צינורות המונחים שרופים בקרחות שבין העצים.
תוך כדי נסיעה באותם מטעים ופרדסים שאין להם סוף אני מבין שלמעשה לא היה לצה"ל סיכוי להביא להפסקת שיגורי הקטיושות באמצעות פעולות צבאיות. בין עצי הבננה הגבוהים והפרדסים היו מאות, אם לא אלפי, מקומות מסתור ודרכים חבויות שיכלו לשמש את משגרי הקטיושות. צריך היה להכניס לפחות שתי אוגדות רק לשטח הזה שממזרח ומדרום לצור כדי להגיע לתוצאה כלשהי. המטעים האלו העניקו לחיזבאללה את היתרון שהעניקו הג'ונגלים של וייטנאם לווייטקונג שנלחמו באמריקנים.
רוב הכפרים ריקים
הכביש מטפס מזרחה אל האזור הררי. אנחנו בדרכנו לבינת ג'בייל, חולפים בין הכפרים שמהם שוגרו הקטיושות קצרות הטווח. הוניה, כפר קאנא, צדיקן, קפרא; בכולם הרס שלא ניתן לתיאור. רוב הכפרים כמעט ריקים, רק תושבים בודדים מסתובבים בהם, נוברים בהריסות.
אני מבקש מסאלם הנהג לסטות מהדרך ולהביא אותי לכפר יעטר. ליד הכפר הזה נחת במסוקים 48 שעות לפני הפסקת האש, הכוח שהצטרפתי אליו במסגרת המבצע "שינוי כיוון 11". רציתי לראות באור יום את המקום שבו הופל מסוק היסעור בטיל נ"ט. הכפר היה כמעט נטוש. מאות פגזי הארטילריה והפצצות ששמענו שורקים מעלינו הרסו אותו כמעט עד היסוד.
מהבתים שבקצהו הדרומי ראיתי את שטח הנחיתה שאליהם הגענו במסוקים. לא הרחק מהם נשארו כמה חתיכות מתכת ושבר להב-רוטור מהמסוק שהופל. הרבה פריטי ציוד קטנים ושאריות מזון היו פזורים בין השיחים שבהם הסתתרנו. היה מפליא לראות כמה קרובים היינו לכפר כשנחתנו וכמה גלויים.
בכפא א-טירי נתקלנו במחסום של צבא לבנון. הייתה שם פלוגה שלמה שהקימה מאחז סמוך למפקדה מקושטת בדגלים של חיזבאללה. החיילים שאלו אותנו ברישול לאן מועדות פנינו והתירו לנו להמשיך. ביקשתי לצלם והם הסכימו מיד. אחד מהם אפילו התנדב לקחת אותי לבית שבמרתפו הוסתרו קטיושות. הבית הופצץ והקטיושות היו פזורות סביבו. החלטתי שלא להסתכן בדריכה על נפל וחזרתי על עקבותיי.
"מה תעשה אם תראה איש חיזבאללה נושא קלצ'ניקוב בא מולך?" שאלתי את אחד החיילים. הוא חייך ואמר "אני אגיד לו שזה אסור". ואם הוא לא ישמע לך? "אני אקרא לקצין שלי שיגיד לו", הייתה התשובה. "תעצור אותו?" הקשיתי, "רק אם הקצין ייתן לי פקודה".
אנשי החיזבאללה כמעט הפסיקו להסתובב עם נשק בגלוי. רבים מהם חזרו לעבודתם האזרחית והורידו פרופיל. זו ההזדמנות הגדולה של ממשלת לבנון וצבאה: למרות חולשתם הפוליטית והצבאית התרשמתי שהם נהנים מאהדה ויוקרה רבות אפילו בקרב אנשי חיזבאללה. השאלה היא אם ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, יידע לנצל נכסים אלה כדי לבסס את מעמדו ואם סוריה לא תתערב שוב ותטרוף את הקלפים.
בינת ג'ביל: רק בתים בודדים נשארו על עומדם
על השלט בכניסה לבינת ג'בייל כתוב בערבית ובאנגלית: "בינת ג'בייל ? בירת השחרור". לידו ספק אנדרטה ספק פסל של מקבץ קטיושות המכוון לעבר ישראל. רק בתים בודדים בעיירה הגדולה נשארו על עומדם. אנחנו מסתובבים בין ההריסות, מחפשים מישהו לדבר עימו. לבסוף מופיעה מאי שם אישה צעירה בשמלה כפרית. ראשה וצווארה עטופים במטפחת והיא נושאת סל עם ירקות בידה.
האדייה, זה שמה, מראה לנו את ביתה הנוטה על צדו. "הסתתרתי עם הילדים במרתף כמעט שלושה שבועות. זה היה גיהינום", היא מספרת. ואיפה בעלך? "הוא, היה בא והולך", להילחם? אני שואל. היא לא עונה. רק מחייכת בגאווה.
כעבור כמה דקות מופיע הבעל, כבן שלושים, פרצופו עטור זיפי זקן וראש מגולח. אני מבקש ממנו לספר לי על הקרב שהתנהל בכפר. בתחילה הוא מהסס אבל בסוף, אחרי מאמצי שכנוע, גובר עליו יצרו והוא מוכן להודות שהוא השתתף בלחימה. "ראינו אותם (את חיילי צה"ל ) תופסים עמדות כאן וכאן", הוא מצביע על הרכסים השולטים על העיירה ממזרח ומדרום. "ידענו שבסוף ירדו. הכנו להם מארב ליד המסגר מאחורי העצים שם. הם באו בכוח קטן מאד, אולי עשרים-שלושים חיילים. הם הלכו ממש מולנו ואז פתחנו עליהם באש. פגענו ברבים מהם הם התחילו לרוץ כמו משוגעים וניסו לגרור את ההרוגים והפצועים. המשכנו לירות עליהם עד שהסתלקו".
איפה הנשק שלך? אני שואל. הוא מתעלם מהשאלה. ומה תעשו עכשיו אתה ואשתך? "זו לא בעיה", הוא אומר. המוקאוומה (ההתנגדות, כלומר, חיזבאללה) תיתן לנו כסף". אתה חושב שהישראלים יחזרו כדי לנקום? הוא נראה מודאג: "אם יבואו, נילחם. אבל עכשיו חאלס. צריך להפסיק עם כל זה. אני רוצה שלום. תכתוב שאני רוצה לחזור לעבוד בשדה ולא להילחם יותר. יש לי משפחה שצריכה לאכול".
מבינת ג'בייל מטפס הספק כביש ספק דרך עפר במעלה התלול לכפר מרון א-ראס. שני היישובים כמעט צמודים אבל בעוד שבינת ג'בייל פרושה על השלוחות, מרון א-ראס קבועה בפסגת ההר. גם הכפר הזה, שבו התחילה הלחימה, הרוס ברובו. אני ממהר לקצה המזרחי של הכפר שם ממוקמת עמדה של יוניפי"ל ומשם אפשר לצפות לשטח ישראל. אני נדהם לראות כמה קרוב המושב אביבים של בתיו ורחובותיו פרושים מתחתיי. אפשר להבחין ללא קושי באנשים המהלכים בסמטאות המושב.
אנחנו חוזרים להסתובב במרכז הכפר. לפתע נוגעת יד בכתפי כפרייה בשנות העמידה מבקשת לומר לי משהו. אני קורא לראשיד שיתרגם. "קחו אותי לביירות", היא אומרת, "היה לי די מהמקום המקולל הזה".
דיווחו המלא של רון בן ישי מדרום לבנון מתפרסם היום במוסף השבת ב"ידיעות אחרונות"
