שנת הסטודנט
הסלבריטאית נגררת אחרי הטרנד הנוכחי בביצה - השתתפות בסרטי סטודנטים. קבלו חוויות מצילום "מזוודה ורגל תותבת"
קצב תחלופת הטרנדים בביצה מסחרר. מדי חודש צצה ב"פמיליה" איזו אודטה חדשה שמחליטה להכתיב לשאר החבורה טרנד חדש תחת הכותרת "כך צריך לנהוג". פעם זה קוד לבוש חדש (די לקשת בשיער! אני נראית עם זה כמו שלגייה!!!), ובפעם אחרת לאן כולם צריכים לצאת (תוחזר קנטינה לטוסקנה!). אלוהים, אני כבר לא עומדת בזה. עד שהתרגלתי להידחס בשירותים של הברקפסט קלאב, עכשיו אני צריכה להתמודד עם התקרה הנמוכה של הדאדא.
ולמרות שקניתי לאחרונה נעלי נינט אדומות, אני טיפוס עצמאי שלא לוקח חלק בכל השיגעונות האופנתיים שנופלים על הביצה. לראיה, אין לי סטייליסט פרטי כמו שיש לרונה-לי ואני ממש לא מתכוונת לקבוע אימון אישי אצל אורית שר, למרות שחצי מהברנז'ה שופכים אצלה את הלב. רוצה לומר, אני סולדת מאלמנט העדר, אבל נשאבת לעיתים בעל כורחי.
הטרנד הנוכחי במסגרת הוולנטריות שנחתה על תושבי הביצה מאז המלחמה בצפון הוא "לעשות סרטי סטודנטים". כולם עסוקים בלדבר על זה ובלקרוא תסריטים בוסריים שמרגישים כמו תאונת עבודה של שבי גביזון.
"זה מאוד מקובל ששחקנים מוערכים עושים סרטי סטודנטים", הסבירה לי "העושקת". "זאת הזדמנות נפלאה עבורך להגדיל את מנעד התפקידים שלך מתפקידי בלונדיניות. אלה סרטים שמוצגים בכל הפסטיבלים החשובים בעולם וזה בעיקר תרומה לתעשייה. אפילו איבגי מקפיד לצלם פעם בשנה סרט אחד למרות שהוא עסוק".
"ומה עם משכורת?", שאלתי, "את יודעת שנשארו לי עוד חמישה ימי צילום עם הסדרה ואז אני מובטלת. לא עדיף לחפש לי משהו עם כסף?".
"רק אהבה מביאה אהבה", התפייטה "העושקת", "אין לדעת מה יוליד יום. את יודעת שמאיה מירון ששיחקה ב"כנפיים שבורות" התגלתה על ידי ניר ברגמן בסרט סטודנטים שלו? מה יש לך להפסיד? חוץ מזה רק עכשיו נפרדת מ"הקרייריסט". זה טוב בשבילך לעבוד ולא לשקוע בדיכאון". מה שנכון נכון.
שלוש שעות אחרי שיחת המוטיבציה של "העושקת" היא שיגרה לי למייל שני תסריטים של סטודנטים מסם שפיגל. הראשון עונה לשם "מזוודה ורגל תותבת" ומספר סיפור הזוי על בחורה בעלת רגל תותבת שמתאהבת בבחור שגונב לה את הרגל אחרי שהוא גואל אותה מבתוליה. התסריט השני, שנקרא "חופשה חלומית", הוא תסריט מקושקש על זוג שמבלים באי יווני ועוברים חוויות מוזרות בסגנון "זהות בדויה". החלטתי ללכת על נטולת הרגל. אחרי הכל, אם ניקול קידמן קיבלה אוסקר על תפקיד עם אף מכוער, רוב הסיכויים שאזכה בפרס בינלאומי על היעדר רגל. חנה לסלאו, אני מאחורייך.
אחרי שנתתי ל"עושקת" אור ירוק לפעולה, קיבלתי טלפון מ"הבוגר", סטודנט שנה שלישית שמביים את התסריט ההזוי שכתב. נפגשנו לקפה קצר על חשבוני, קיבלתי הסברים פילוסופיים על הדמות ("הכאב שלה הוא פנימי ולא חיצוני, למרות שאין לה רגל") וסגרנו על ארבעה ימי צילום ואפס שקלים בקופה. אין לי מושג אם אקבל פרס על השתתפותי בסרט, אבל מה שבטוח מקום בגן עדן הבטחתי לעצמי. כן, אני סוג של שאהידית.
את "גונב הרגל", סטודנט שנה ב' למשחק מניסן נתיב, פגשתי לראשונה על סט הצילומים שהוקם בבית סבתו של "הבוגר", שגויסה גם היא למשימה הלאומית החדשה. זמן או תקציב לחזרות מקדימות לא היו. גם תקציב לאוכל לא. אז הסתפקנו בתה, לחם פרוס, מרגרינה ושוקולד למריחה. מכיוון שימי הצילום תוכננו על פי הלוקיישנים ולא על פי הסדר עלילתי, מצאתי את עצמי בתחילת היום הראשון לצילומים מצלמת את הסוף של הסרט שבמהלכו אני מקיימת יחסי מין עם "הגנב" שגונב לי את הרגל. זה הלך והחמיר.
בשלב מסוים, אחרי שסיים לצרוח על כולם, הוא התחיל לבכות ומצאתי את עצמי בחזייה ותחתונים, מנחמת אותו ונותנת לו טיפים בבימוי. הפכתי להיות הבמאית שמאחורי הבמאי. בקושי רב סיימנו את יום הצילומים הראשון ומאחורינו שלוש סצינות מצולמות במקום עשר סצינות, מה שגרם ל"בוגר" לעדכן את כולנו שניאלץ להוסיף יום השלמות.
שלושת הימים הבאים חזרו על עצמם באותה המתכונת. צרחות, עצבים, בכי, התפטרויות, חילופי תפקידים וסצינות חדשות שנכתבות במקום. בסופו של דבר הרגל לא נגנבה ממני והסיפור הפך לקומדיה גרועה. על פי חומר הגלם שהצטבר, ההקרנה הכי חגיגית לסרט תהיה בארוחת החג הבאה עם המשפחה של "הבוגר". לפסטיבלים בינלאומיים, כפי שהבטיחה "העושקת", זה כבר לא יגיע. כשניגשתי להיפרד מ"הבוגר" ביום האחרון הוא הסתכל אליי בעיניים אדומות מבכי.
"אני לא יודע איך אני יכול להודות לך", הוא מלמל.
חשבתי לומר לו בצחוק שתשלום סמלי ישמח אותי, אבל חשבתי שזה לא הזמן לציניות אז פשוט חייכתי מכל הלב. "הבוגר" הפתיע והציע פיצוי על עוגמת הנפש - דרינק.
"אתה מזמין אותי לצאת?", צחקקתי כמו רווקה תל אביבית מצויה וטיפשה.
"משהו כזה", הוא ענה.
חייכתי במבוכה והשבתי מיד, "סבבה".
"הבוגר" מלמל משהו על כך שסיפור ההיכרות שלנו יכול להיות בסיס לתסריט קומי על במאי ושחקנית שמכירים על סט צילומים מקרטע והרגשתי שפה זה הזמן לעצור את המוח היצירתי שלו. "תשכח מזה שאני מצטלמת לסרט הבא שלך", הבהרתי מיידית, "אני את שלי לשנה הקרובה כבר תרמתי וחוץ מזה, קומדיות רומנטיות זה ממש לא בטרנד. עכשיו הקולנוע הישראלי הולך על סרטים אפלים".
נ.ב
אני חייבת להגיד "לא" לסטודנטית ממכללת בית ברל שקיבלה את מספר הטלפון שלי עם שפע של המלצות מ"הבוגר". יש גבול לכל תעלול.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
