הקיפאון לא מתחיל בשריון

למען השקיפות אבהיר תחילה כי מוצאי משירות הביטחון הכללי (לא מצה"ל), גם לי אין דרגות גנרל, השכלתי אף היא אקדמית, אינני מכיר את דן חלוץ כלל וכלל, גם אינני מכיר את שמואל גורדון שכתב כאן על "מרד הגנרלים ביבשה". אך יש לי להעיר ולהאיר על שכתב. להפוך את הדיון הציבורי ברבדיו השונים לעיסוק בצבע מדיו של הרמטכ"ל הוא לעג לכושר השיפוט של הקוראים. תחת הדיון העקר הזה, מתעוררים סימני שאלה רבים אחרים בעניין כושר שיפוטו שלו:

• אם לצה"ל הייתה תמונת מודיעין מלאה לגבי אופן היערכותו של היריב השיעי, כפי שהעיר ראש אמ"ן, כיצד לא הובא הדבר לידיעתם של הכוחות הלוחמים עוד טרם המלחמה? האמנם קידש צה"ל את המודיעין כמטרה? האם מישהו שכח להזכיר שהוא בעצם האמצעי להגיע ביתר קלות אל המטרה? והאם יש בכך להעיד (או לאו) על כושר שיפוטו של הרמטכ"ל?

• ומה מעידה כניסה למלחמה עם ימ"חים ריקים על כושר שיפוט? כי בעיני הדיוט, אם הרמטכ"ל ידע שמחסניו ריקים ובחר להיכנס למלחמה - הוא לא זוכה לציון גבוה. ואם נכנס למלחמה מבלי שידע - כי אז יזכה לציון גבוה עוד פחות.

• "הפתענו את עצמנו בעצם פתיחת המלחמה בלי לעשות את ההכנות הנדרשות", אליבא דה גורדון. וזאת רק טעות? זהו כישלון! אני
  מתקשה להשתחרר מהתחושה כי שתי פעולות החטיפה, שני כישלונות טקטיים הובילו אותנו לסיבוך אסטרטגי, בין היתר כי הצבא לא באמת רצה וידע להפיק לקחים מהחטיפה הראשונה בעזה. האם האגו של הצבא ושיקום תדמיתו לא היו חלק מתהליך קבלת ההחלטות? ומה לכל אלה ולכושר שיפוט? ומה לכל אלה ולדרך הנהגתו של הרמטכ"ל? אינני מאמין בביקורת אובייקטיבית, אך האם בשל כך נמנע מעצמנו לומר בכנות, ביושרה, באומץ ובקול רם את מה שאומרים לאורך ולרוחב כל שכבות הפיקוד הצבאי על הדרך שבה הכין והוביל דן חלוץ את הצבא לפני ובמהלך המלחמה?