הקיפאון לא מתחיל בשריון
רק מי שרואה בטכנולוגיה חזות הכל יכול לדבר על זרוע היבשה כזירה שעבר זמנה והיא שרויה בסטגנציה, למרות הישגים מרשימים בשדה הקרב. תשובה לשמואל גורדון
למען השקיפות אבהיר תחילה כי מוצאי משירות הביטחון הכללי (לא מצה"ל), גם לי אין דרגות גנרל, השכלתי אף היא אקדמית, אינני מכיר את דן חלוץ כלל וכלל, גם אינני מכיר את שמואל גורדון שכתב כאן על "מרד הגנרלים ביבשה". אך יש לי להעיר ולהאיר על שכתב. להפוך את הדיון הציבורי ברבדיו השונים לעיסוק בצבע מדיו של הרמטכ"ל הוא לעג לכושר השיפוט של הקוראים. תחת הדיון העקר הזה, מתעוררים סימני שאלה רבים אחרים בעניין כושר שיפוטו שלו:
- אם לצה"ל הייתה תמונת מודיעין מלאה לגבי אופן היערכותו של היריב השיעי, כפי שהעיר ראש אמ"ן, כיצד לא הובא הדבר לידיעתם של הכוחות הלוחמים עוד טרם המלחמה? האמנם קידש צה"ל את המודיעין כמטרה? האם מישהו שכח להזכיר שהוא בעצם האמצעי להגיע ביתר קלות אל המטרה? והאם יש בכך להעיד (או לאו) על כושר שיפוטו של הרמטכ"ל?
- ומה מעידה כניסה למלחמה עם ימ"חים ריקים על כושר שיפוט? כי בעיני הדיוט, אם הרמטכ"ל ידע שמחסניו ריקים ובחר להיכנס למלחמה - הוא לא זוכה לציון גבוה. ואם נכנס למלחמה מבלי שידע - כי אז יזכה לציון גבוה עוד פחות.
- "הפתענו את עצמנו בעצם פתיחת המלחמה בלי לעשות את ההכנות הנדרשות", אליבא דה גורדון. וזאת רק טעות? זהו כישלון! אני מתקשה להשתחרר מהתחושה כי שתי פעולות החטיפה, שני כישלונות טקטיים הובילו אותנו לסיבוך אסטרטגי, בין היתר כי הצבא לא באמת רצה וידע להפיק לקחים מהחטיפה הראשונה בעזה. האם האגו של הצבא ושיקום תדמיתו לא היו חלק מתהליך קבלת ההחלטות? ומה לכל אלה ולכושר שיפוט? ומה לכל אלה ולדרך הנהגתו של הרמטכ"ל? אינני מאמין בביקורת אובייקטיבית, אך האם בשל כך נמנע מעצמנו לומר בכנות, ביושרה, באומץ ובקול רם את מה שאומרים לאורך ולרוחב כל שכבות הפיקוד הצבאי על הדרך שבה הכין והוביל דן חלוץ את הצבא לפני ובמהלך המלחמה?
סטגנציה לצערי אינה רק נחלת זרוע היבשה, גם איננה רק נחלת הצבא. היא נמצאת בכל ארגון שאינו מוכן לקבל פלורליזם מחשבתי, בכל ארגון שאינו יודע לשמוע דעה שונה. סטגנציה בצבא מתקיימת אם קצינים במטכ"ל מפחדים להשמיע את דעתם, בעיקר אם היא שונה מזו של הרמטכ"ל. כי אז, כשמגיעים לדיוני הפקת לקחים, המפקדים חוששים לעתידם המקצועי ואינם מדברים בפתיחות, כפי שאירע רק לפני כשבוע.
הלעג על אלו שנשארו בצבא עד "זקנה ושיבה", כפי שכתב שמואל גורדון, אינו במקומו. הם עדיפים בעיניי עשרות מונים מאלו שטרם קיבלו תעודת שליש א' ומציגים מועמדות לראשות ממשלה בכל אמצעי התקשורת. הם מסמלים בעיניי עוד הרבה פחות את חטא היוהרה של צבא טכנולוגי, חכם ומתקדם. מלחמת וייטנאם חיזקה עד מאוד את כוח המשיכה של קלאוזוביץ בעיני האמריקנים, כותב מיכאל הנדל בספרו "קלאוזוביץ במבחן התמורות הטכנולוגיות". הציפיות הגדולות שתלה האמריקני בפלאי הטכנולוגיה הצבאית, נכזבו. תרופת הפלא הטכנולוגית לא הביאה ניצחון או הצלחה. התפכחות זו הביאה לגילוי מחדש של המימדים האיכותיים, הלא חומריים שמדגיש קלאוזוביץ (סוף ציטוט).
רק מי שמחשיב את הטכנולוגיה כחזות הכל, חרף העובדה שגם תפיסה זו התרסקה במלחמה האחרונה, רק הוא יכול להחשיב את אחוזי הפגיעה בטנקים ככישלון וכזירה שעבר זמנה והיא שרויה בסטגנציה. ימים יגידו מי נכשל, חרף העליונות הטכנולוגית: חיל-האוויר ב"הפצצות הנדל"ן" או חילות הרגלים והשריון, שלמרות הפקודות המהוססות והלא ברורות שקיבלו, גילו עליונות מוחלטת בכל קרב פנים מול פנים עם אויב מקצועי ואכזר.
נקיים מחטא היוהרה: טנקים בלבנון
צילום: איי אף פי
מומלצים