הרגעים שעשו את השנה בספורט

הספורט הישראלי לא ביצע התקדמות מיוחדת בשנת תשס"ו. יש שיאמרו שבתחומים רבים חלה נסיגה, במיוחד המקטרגים שנוהגים להשוות אותנו למדינות כמו יוון. מצד שני, היו כמה הבלחות מרעננות. במבט לאחור, קיבצנו את עשרת הרגעים מהשנה החולפת שנראו לנו משמעותיים (בסדר כרונולוגי). אתם מוזמנים להוסיף את אלו שלכם בתגובות. שנה טובה.

בני-סכנין – בית"ר ירושלים

ה-8 בינואר ייזכר כאחד הימים העגומים של הכדורגל הישראלי. מפגש טעון ב'דוחא' בין סכנין לבית"ר, הקבוצה של המגזר מול הקבוצה שמתיימרת להיות הדגל של המדינה. מלכתחילה ידענו שרק כמה מאות אוהדי בית"ר יגיעו, אבל המשטרה פעלה בטיפשות. בסוף המשחק החליטו השוטרים להשאיר האורחים ביציע מתוך תקווה שאוהדי סכנין יתפזרו. זו היתה טעות פטאלית.

המשחק שאיש לא ירצה לזכור. סכנין - בית"ר בדוחא (צילום: יועד כהן)

בין מחנות האוהדים החלה תגרה קשה ואלימה. האולפן של ערוץ 10 הפך למטווח ברווזים, הצלם דני מרון חטף בקבוק בעין ועבאס סואן הותקף על-ידי אוהדים. המכונית של ארקדי ניזוקה קשות, אבל מה שבעיקר ניזוק זה האמון בדו-קיום, או סתם בעליונות החוק על החוליגנים. שוב טעינו.

עודד שלו

מכבי ת"א מובסת בבלומפילד מול עכו ומודחת מהגביע 

קשה לשים את האצבע על רגע שיסמל את התפרקות הקבוצה הגלאקטית. אבל נדמה כי דבר לא ישווה לתבוסה ביתית בגביע, 4:0 להפועל עכו מהלאומית, בחודש מרץ. בתולדות ישראל יצויין כי אחד טון קאנן עמד על הקווים, כפי ששמו של איתי אריכא מזוהה עד היום עם העשירייה המפורסמת בחיפה.

תמיר כהן מול פטי נימבה. ההשפלה הגדולה מכולן (צילום: אלי אלגרט)

פטי נימבה, אלכס לויט, אלון זיו וברנד האגן חוררו את הרשת של שטראובר, שסיכם: "זו היתה בושה". מרבית שחקני ההרכב עדיין לובשים את החולצה הצהובה, ההנהלה נותרה על כנה ומצב הרוח לא השתנה. אבל יש אחד שלא היה שותף להשפלה, מי שתמיד מצליח להתחמק מרגעי המבוכה של מכבי, למרות שהוא שם מאז שנולד בערך. מנחשים?

איזי עין דור

שי דורון זוכה באליפות המכללות 

מרבית הצופים מבין ה-19,334 שהגיעו ל-TD גארדן בבוסטון במארס לא הבינו שהם רואים היסטוריה בהתהוות. מרילנד זכתה לראשונה באליפות המכללות לנשים, אבל בשבילנו זה היה בעיקר הערב של השחקנית החייכנית בת ה-20, עם שני הצמידים ועגיל שובב באוזן. שי דורון רשמה את אחד ההישגים הגדולים של ישראלים בניכר, כשקטפה את תואר ה-NCAA, עם 16 נקודות והובלת קאמבק נדיר, לפני ניצחון דרמטי על דיוק בהארכה.

שי דורון במרילנד. הובילה קאמבק נדיר והצטיינה בהארכה (צילום: איי.פי)

רענן וייס

חגיגות ההפסד של מכבי ת"א בגמר היורוליג

הלילה של ה-1 במאי, בו חגגו שחקני צסק"א בפארג והאחים מהשלוחה התל אביבית האדומה בכיכר רבין את נפילת האימפריה הצהובה, היה סימן חיים לעולם הישן שבו הכל היה אפשרי.

נכון, היה בזה משהו ילדותי, אפילו טיפשי. האוהדים הצהובים לעולם לא היו יוצאים לרחובות כדי לחגוג הפסד של הפועל. כדרכם של תאגידים גדולים בעולם החדש, התעלמות טוטאלית וזלזול נחשבים לתגובה הכי טובה שיש. ההפסד לרוסים תקע טריז גדול בדרכם של המכבים לרמוס גם את הליגה האירופית הבכירה והיורוליג קיבל ארכה של כמה שנים לפני הפיכתו הסופית לגרסה האירופית של הליגה הישראלית.

אפילו אם אוהדי מכבי לא מבינים זאת כרגע, גם הם יצאו מורווחים מאותו הלילה. לפחות יהיה להם קצת עניין במאבקים על השליטה ביבשת בעתיד. את יצר האימפריאליזם הטמון בהם תמיד יוכלו להוציא באזור עפולה/גלבוע.

רותם גרוסמן

שיא הדרמה, תמצית הספורט: כדוריד

נדירים כל כך במקומותינו הם אותם אירועים שממצים את כל מה שאנחנו אוהבים (או כואבים) בספורט. אחד כזה היה השנה בענף שלא מקבל בדרך כלל את אור הזרקורים, אבל סיפק את ההצגה הטובה מכולן, בגמר הפלייאוף בכדוריד.

הקפטן יואב נאמן זועק מאושר אחרי הניצחון הגדול (צילום: צפריר אביוב)

משחק חמישי ומכריע, שתי יריבות עירוניות ותיקות, מטעני שנאה עצומים, אולם מפוצץ. מכבי והפועל ראשון לציון הציגו את רגעי הדרמה הבלתי נשכחים – מהפכים, טעויות טראגיות (עידן מימון), פציעות אכזריות (דובי ישועה) וקור רוח של ווינרים (גל אברהם וחבריו ממכבי) שהסתיימו בדאבל, רק עם הבאזר. יותר מזה אי אפשר לבקש, אולי רק שהכדוריד ישכיל לעלות מדרגה בשנה הבאה בזכות הרגע הקסום.

גידו רן

שחר מעניקה למיקי רגע נדיר של גאווה

בדרך כלל, לא הכי כיף להיות ישראלי בחו"ל. אבל בתחילת יוני האחרון, ועוד איך היה. בצהרי יום קייצי בפריז בתחילת יוני, שחר פאר השלימה ניצחון גדול ברולאן גארוס על הרוסייה אלנה דמנטייבה, המדורגת 6 בעולם ו-3,800 הצופים במגרש מספר 1 של המתחם העצום, עמדו והריעו לטניסאית שהיתה אנדרדוג ורשמה הפתעה גדולה בדרך לשמינית הגמר.

פאר תזכור זאת כאחד הנצחונות הגדולים בקריירה (ודאי יהיו גדולים ממנו), אבל אני ועוד כמה ישראלים נוכחים נסמן רגע נדיר של גאווה לאומית. הקהל, שהחל את המשחק בצד של דמנטייבה, עבר בהדרגה לצד של הישראלית ובסיום הוריד את הכובע בפני בת ה-19, שנלחמה באופן מרגש.

שחר פאר. הפעם כיף להיות ישראלי בפריז (צילום: איי.פי)

עיתוני העולם חיזרו אחרי שחר, ומאותו יום היה ברור שהסופרסטארית הישראלית נכנסה חזק לתודעה הגלובאלית. במהלך תשס"ו, פאר לא רק החזירה את הטניס בארץ לימי הזוהר של גליקשטיין ומנסדורף, אלא גם שברה שיאים, המשיכה את הזינוק המטאורי לצמרת והראתה שחוץ מבניון, יש לנו עוד כוכבת על ברמה עולמית.

מיקי שגיא

הפיינל פור הישראלי

הקלישאה אומרת שאלופה יש רק אחת, ובכדורסל הישראלי - מה לעשות - זו תמיד אותה אחת. אז מה עושים כשלא מצליחים לזכות בתואר ביושר? מנסים לגנוב אותו. אחרי שנים של סדרות גמר חד צדדיות החליטה מינהלת הליגה לעבור לשיטת הפיינל פור - משחק אחד, על כל הקופה.

הפועל ירושלים דווקא היתה תומכת נלהבת ברעיון, עד שארקדי גאידמק הגיע והיא באמת החלה להאמין בעצמה. במינהלת הכריזו שכל הכרטיסים נמכרו בשמונה שעות, כחצי שנה לפני האירוע. אבל אז הגיע ה-6 ביוני, או כמאמר המשורר "השישי לשישי". הקרחות בהיכל נוקיה לא ממש תאמו את גירסת המינהלת, מכבי ראשון לציון החטיאה בערך 20 זריקות עונשין והיתה כפסע מניצחון סנסציוני על הירושלמים בחצי הגמר. איך אומרים, הגונב מגנב פטור.

פארקר מול מתן נאור. קרחות ביציעים בהופעת הפרידה (צילום: אלי אלגרט)

ואז הגיע הגמר, והכל נגמר. 30 הפרש לצהובים על האדומים, במה שהתברר בדיעבד כהופעת הפרידה של אנתוני פארקר מהכדורסל הישראלי. והיציעים, אגב, עדיין לא התמלאו.

אהרל'ה ויסברג

אלכס אברבוך שוב אלוף אירופה

ארבע שנים אחרי הישג השיא שלו בקריירה - מדליית הזהב באליפות אירופה במינכן, שלושים שנה לאחר רצח הספורטאים באולימפיאדה - הגיע אלכס אברבוך לאותה אליפות ב-2006, כמעט ללא ציפיות. למרות שלא זכה באף תחרות בינלאומית לפני ואחרי ה-13 באוגוסט, האתלט הטוב ביותר של ישראל מאז ומעולם זהר ברגע הנכון.

אברבוך עם דגל ישראל בגטבורג. זהר ברגע הנכון (צילום: רויטרס)

הגשם בגטבורג הציל את קופץ המוט בן ה-31 מהדחה במוקדמות, בגמר הוא נעזר בניסיון ובשכל, ושתי קפיצות בלבד, השנייה ל-5.70 מ', הספיקו להשמעת התקווה ולהנפת הדגל הכחול-לבן, אפילו גבוה מכך. אולי חשוב מכל, אברבוך הביא קצת שמחה לישראל בקיץ עקוב מדם, קיץ בו נהרגו יותר מ-150 אזרחים וחיילים, בלבנון ובצפון.

סער הס 

בית"ר ירושלים והפועל ת"א במשחק בלתי נשכח

אחרי כל המיליונים שנשפכו על בית"ר ירושלים, היא היתה צריכה את המשחק נגד הפועל תל אביב כדי להוכיח משהו - שהיה שווה. ההדחה המאכזבת מאופ"א השאירה רק את הליגה. ופה 'טדי' מציב כללים.

בשנה בה שפך גד זאבי את ממונו על הקבוצה נזרק אלי גוטמן מבית"ר, ובבושת פנים. לא בגלל התוצאות, לא בגלל הרכש, לא בגלל שלא הלך למחנה יהודה ולא בגלל שהוא אשכנזי, אלא בגלל הכדורגל הגועלי שנראה אז בעיר. כבר היו מאמנים שלא הביאו תארים, אבל ככה לוותר על כדורגל טוב?

העונה, בגביע הטוטו בית"ר לא הבריקה ואפילו הפסידה להפועל ת"א; בליגה, היא ניצחה איכשהו את מכבי ת"א אבל זה עוד לא היה זה; את גביע אופ"א הזכרנו. השילוב החמקמק הזה, ניצחון פלוס כדורגל טוב, נראה רחוק. עד שהפועל באה ל'טדי'. קיבלנו יופי של משחק כדורגל ודרמה. עכשיו אפשר להמשיך ולפתח ציפיות לשנה הקרובה. בקיצור, היה שווה.

ירון ניר

כישלון נבחרת הכדורסל 

בהתחלה זה נראה טוב. ההגרלה נראתה יחסית סבירה, ואחרי שכח צביקה הוכיח את עצמו באליפות אירופה, לא דמיינו שבית המוקדמות הזה יהפוך לסיוט. אז החלה שרשרת הפציעות. שלף, בורשטיין, טפירו וליאור אליהו, נפצעו וריסקו את הרוטציה של צביקה לאפס.

יותם הלפרין סובל. לא הוכיח שמץ של מנהיגות (צילום: רויטרס)

ארז כץ הגיע לחמישייה, יותם הלפרין שוב לא הצליח לחבר יותר ממשחק וחצי טובים ולא הוכיח שמץ של מנהיגות, ושוב ישראל נפלה למשחקי ההזדמנות האחרונה. כולם מאשימים את צביקה, ושוכחים איך לקח נבחרת מרוסקת והביא אותה לשיאים בקיץ אשתקד. נכון שיש לו חלק בכישלון, אבל מכאן ועד "לקלף לו את העור" בדרכו של הקוף בשידור חי, הדרך ארוכה.

עודד שלו