מה יש לפסיכולוגים נגד המאמנים האישיים (קואוצ'ינג)?
הנה לכם מועקות של פסיכולוגים: פתאום לאנשים כבר אין כוח לדבר במשך שעות על טראומות ילדות. במקום, הם מעדיפים ללכת למאמן אישי שיעזור להם בכמה פגישות ממוקדות להתמודד עם החיים. מאוימים מהפופולריות של הקואצ'ינג, משיבים הפסיכולוגים מלחמה בעזרת שתי דרכים: השמצות של השיטה או הפיכה למאמנים אישיים בעצמם. והמאמנים? הם בכלל לא מבינים מה הבעיה: יש פרנסה בשפע לכולם. על הספה, כתבה שלישית בסדרה
אין מי שלא מזהה את התמונה: פציינט בטיפול פסיכולוגי שוכב על הספה ומשחזר חוויית ילדות טראומטית בעוד המטפל שלו, גבר מזוקן בגיל העמידה שמעשן מקטרת, פולט מדי פעם הנהון מקרי או סתם מנמנם בשמש הצהריים. הסצינה הזאת, שהונצחה בעשרות סרטים, מקבעת את הדימוי של טיפול פסיכולוגי כבירבור אינסופי, סוג של שעשוע מתמשך לאנשים משועממים שלא מצאו דרך טובה יותר לנצל את שעות הפנאי שלהם. מול הדימוי הזה התבססה בשנים האחרונות האלטרנטיבה של הקואצ'ינג – אימון אישי – כשיטה טיפולית מעודכנת שמסייעת לאנשים להגשים תוך פרק זמן נתון יעדים ספציפיים, מבלי לבזבז את זמנם בחיטוטים לא נחוצים בעבר.
מובילי השיטה משווקים את הקואצ'ינג כעיסוק עדכני, המתאים לקצב המהיר ולתרבות הרייטינג של המאה ה.21- בקואצ'ינג אין זמן לבזבוז זמן. צריך להראות תוצאות – ומהר. על-פי גישת המאמנים, שאלת מיליון הדולר של הפסיכולוגים – "מה זה עושה לך– "? היא סוג של אוננות רגשית. למי אכפת שאבא ואמא לא אהבו אותך מספיק, או שהילדים בגן חובה העליבו אותך? התירוצים, ההאשמות והטראומות העתיקות הרי לא יסייעו לך להשיג את הג'וב הבא או למצוא בן זוג. המאמן דווקא כן.
האם מדובר באיום על הפסיכולוגיה הטיפולית? בהחלט. עד כדי כך שלא מעט פסיכולוגים השתלמו בשנים האחרונות בקואצ'ינג על מנת שיוכלו להציע ללקוחות שלהם את שני השירותים. בהתאם לרוח הטרנד, פסיכולוגים אחרים הלכו להתמחות בטיפולים קצרי מועד ונרשמה גם פופולריות מחודשת לגישות טיפוליות מוכרות, כמו פסיכולוגיה הומניסטית, ששמות דגש על הגשמה אישית במקום על חפירה במצוקות ובטראומות.
מעצימים בעיות
"הקואצ'ינג נתן לפסיכולוגיה בעיטה קלה בישבן," מודה דפנה בהט, פסיכולוגית קלינית שעובדת בבית החולים גהה ומטפלת גם בקליניקה פרטית. בהט החלה לעסוק בשנים האחרונות גם באימון, והיא מאמינה שהשילוב בין השניים הוא הכרחי. "עד שהקואצ'ינג נכנס, הפסיכולוגיה ישבה במגדל השן שלה ולא ניסתה ליצור גשר לאנשים שלא בנויים להנחות היסוד שלה בדבר התת מודע. הקואצ'ינג נתן לפסיכולוגים ניעור לא רע. בפסיכולוגיה הקונוונציונלית יש לפעמים נטייה להתעלם ממה שהמטופל רוצה, אבל פתאום יש הרבה פציינטים שקראו על השיטה ומבקשים לעבור טיפול ממוקד. כשלמישהו כואבת הבטן, זה לא בהכרח סימפטום לבעיה נפשית. יכול להיות שהבטן פשוט כואבת לו. כשלילדה לא טוב בבית-הספר, לפעמים פשוט חייבים להחליט אם להעביר אותה לבית-ספר אחר. קואצ'ינג מחייב לתת אבחנות יותר מדויקות, להגיד לפעמים מה נכון לעשות ומה לא. הרבה אנשים מעדיפים את האלטרנטיבה הזאת, אם כי אני חייבת להודות שלא תמיד זה מתאים להם."
זו, כנראה, הגישה של רוב הפסיכולוגים שהחליטו לקפוץ על עגלת הקואצ'ינג. מצד אחד, הם עוסקים בשיטה ומשבחים אותה, אבל כששואלים אותם על חסרונותיה – בסופו של דבר הפסיכולוג יוצא להם מהגרון. "הקואצ'ינג נשמע הגיוני ונותן הרגשה של כוח, אבל הבעיה היא שכל אחד יכול לקרוא לעצמו מאמן אחרי הכשרה קצרה," אומר ד"ר ארנון לוי, פסיכולוג קליני המרכז תוכנית מיוחדת ללימודי תואר שני בקואצ'ינג באוניברסיטת תל-אביב. "בנוסף, המאמנים לא רשומים במשרד הבריאות ואין להם מחויבות לכלום. בעיה נגזרת מכך היא שהם נכנסים לנושאים שדורשים טיפול פסיכולוגי."
- תן דוגמא.
"למשל, מישהו שסובל מקלסטרופוביה ופוחד להיכנס למעלית. המאמן יגיד לו: 'קודם תיכנס למעלית ותשאיר את הדלת פתוחה, אחר כך תעלה קומה אחת, אחת כך שתיים, וככה תתגבר.' כשאתה מיישם טכניקה התנהגותית כזו בלי שיש לך את הרקע וההקשר אתה עלול דווקא להזיק כי ייתכן שהקלסטרופוביה היא סימפטום לבעיה חריפה יותר. או נניח שמגיעה למאמן אישה שרוצה להקים עסק עצמאי. המאמן יתחיל להטיל עליה משימות, אבל אז אנחנו עשויים לגלות שלאישה יש יחסים בעייתיים בתוך המשפחה, ושהעסק נועד כדי לאפשר לה לבלות מחוץ לבית במקום להתמודד עם הבעיה. הנה דוגמה איך הקואצ'ינג יכול להעצים בעיה בגלל גישה שטחית שלא רואה את כל מכלול המשמעויות הפסיכולוגיות."
לוי, שמספר כי למרות הביקורת הוקסם מהתחום, מודה שהקואצ'ינג מהווה איום מסוים לפסיכולוגים. "יש כאלה שמתמודדים עם זה על-ידי כך שהם מנסים להכיר את היריב, ועובדה שבתוכנית שאני מרכז יש כמה פסיכולוגים."
יוסי טריאסט, פסיכולוג קליני מוערך שעוסק גם בייעוץ ארגוני, מודע לדימוי ההיי-טקי של הקואצ'ינג, שמזין את הגישה שטוענת שהפסיכותרפיה כבר הפסיקה להיות רלוונטית. "קואצ'ינג נמכר לציבור כתחום שאומר, 'קאט דה בולשיט, למי אכפת מהילדות ועל מה חלמתי אתמול בלילה. בוא נברר מה המטרה ואיך לרוץ קדימה,"' הוא אומר. "אבל מטרתו של טיפול טוב היא לשחרר את הכוחות שחסומים בפניך מטעמים כאלה ואחרים ולא רק להתעסק בנוסח העקר והגרוטסקי של מה קרה לך עם אמא. באופן עקרוני, יש משהו בתביעה הזאת של 'קאט דה בולשיט ובוא נגיע לפתרונות מהירים,' שיכול לעשות טוב לפסיכולוגיה. טיפולים ארוכי טווח יכולים להיות מטריה נוחה למטפל מנמנם ששכח מזמן מאין הוא בא, אבל קיימת גם סכנה הפוכה: טיפולים קצרי מועד ומונחי מטרה יכולים לגרום לנזק של ממש, להחמיץ בעיות אמיתיות או סתם לייצר אדם רדוד. לפעמים עצם הפנייה לקואצ'ינג היא הגנה מפני ההכרח ללכת לטיפול. זה כמו שאדם שסובל מסימפטומים של מחלה ממארת יעדיף ללכת לחוג לריקודים סלוניים במקום להיבדק אצל רופא."
וזו לא הסכנה היחידה שטריאסט רואה בקואצ'ינג: "הקואצ'ינג, כמו טיפול וייעוץ, בנוי על זה שאדם מחליט לתת למישהו באופן זמני מעמד של אוטוריטה. כאן מתחילה הדאגה שלי. אם מי ששמים אותו במקום הזה לא מכיר את התודעה הפסיכולוגית, הוא יכול לעשות נזקים נוראיים. למטפל יש אחריות מאוד כבדה, והוא צריך לדעת איך לא לנצל את זה לרעה ומתי להשיב לאדם את ההגה על חייו. בשביל זה צריך הכשרה מתאימה מהסוג שיש לפסיכולוגים."
פלונטר מהעבר
האם אכן יש למאמנים את ההכשרה המתאימה? רובם, ובעיקר אלו שהגיעו לתחום אחרי שלמדו פסיכולוגיה, טוענים שכן. "כשאני מזהה הפרעות נפשיות או טראומות עבר קשות, אני מפנה את הלקוח לטיפול פסיכולוגי לפני האימון איתי," אומרת שרון רובינשטיין, מאמנת מבוקשת ומחברת הספר "מה היא רוצה," שלמדה פסיכולוגיה בארצות-הברית. "יש גם מקרים שבהם אדם שפונה אלי מספר שהוא נמצא בטיפול פסיכולוגי, ואז אני מבקשת לוודא עם הפסיכולוג שלו שהאימון לא יסתור את הטיפול ולא יפגע בו."
לדברי רובינשטיין, כמו שיש מטופלים הפונים לטיפול פסיכולוגי ומבקשים שיהיה "קצת כמו קואצ'ינג," יש גם כאלה שמגיעים למאמן אחרי שהתאכזבו מטיפול. "בדרך כלל לאחר בירור קצר אני מגלה שהאנשים האלה לא חשו בנוח עם המטפל עצמו," היא אומרת. "למי שמספר לי דבר כזה, אני אומרת – אל תפסיק להאמין בפסיכולוגיה בגלל שלא הסתדרת עם המטפל שלך. הרי לא תפסיק לנסוע במכוניות בגלל שלא הסתדרת עם הסובארו או השברולט שהייתה לך."
טל רונן, מייסד ה"קואצ'ינג אקדמי" בתל-אביב ומי שהביא את השיטה לישראל, בטוח שהמאמנים לא יהססו לשלוח אדם לטיפול פסיכולוגי: "אם המאמן מספיק קשוב, הוא ישים לרגע בצד את הצורך שלו להתפרנס."
גם ענת מילנר-כהן, המרכזת האקדמית של תחום האימון ב"גומא" – בית-ספר העוסק בהכשרת מאמנים, טוענת שהמאמנים יודעים מתי ניצב מולם אדם שהם לא יכולים לעזור לו. "אימון לא אמור להוות אלטרנטיבה לטיפול בהתנהגויות שהן תולדה של טראומות ופלונטרים רגשיים מהעבר," היא אומרת. "יש הגדרות ברורות שקובעות מתי בעיה מסוימת הופכת לפתולוגיה, ואני הראשונה להגיד שאימון לא יכול לטפל במצבים פתולוגיים."
- אז באיזה מצבים כן?
"יש תהליכים מסוימים ומשימות מסוימות שדורשים ליווי, אפילו יומיומי, שפסיכולוגים לא יכולים לתת ושרובם לא מיומנים בו. למשל, אדם שמרגיש תקוע בעבודה שלו הרבה שנים ושומע בראש שלו רעשים שמונעים ממנו לעזוב – בגילי זה מאוחר מדי, יש לי משפחה לפרנס, ואני לא יודע לעשות דברים אחרים. הפסיכולוג יחפש את הסיבות לקולות האלה ויילך אחורה כדי לבדוק את השורשים שלהם. המאמן, לעומת זאת, יסייע לאדם לבדוק את השטח, לראות מה האפשרויות התעסוקתיות שלו ולשפר את היכולות שקיימות בו."
- וטיפול טוב לא יכול לעשות את זה?
"אני לא אגיד שפסיכולוג לא מוכשר לעשות את זה, אבל זו לא עיקר העבודה שלו. חשוב להבין שקואצ'ינג לא לוקח מהפסיכולוגים את התפקיד החשוב שלהם. צריך לסמוך על המאמן שיידע מתי קואצ'ינג הוא האלטרנטיבה הנכונה לאדם ומתי לא."
- פסיכולוגים טוענים שרק מי שהתמחה במדע הנפש מסוגל לעשות את האבחנה הזאת.
"אני מכירה לא מעט מאמנים ששלחו לקוחות לטיפול פסיכולוגי, אבל לא מכירה את המסלול ההפוך כי פסיכולוגים לא מכירים את האימון והיכולות שלו וחלקם גם פיתחו כלפיו אנטגוניזם. הקואצ'ינג נמצא היום בשלב שבו הייתה הפסיכולוגיה לפני מאה שנה, בתהליך של הפיכתו למקצוע. זה תחום צעיר, והשאלה היא האם בגלל שהוא צעיר צריך לחנוק אותו או לעודד אותו. אני חושבת ששיתוף פעולה בין פסיכולוגים למאמנים ייצור אפקט של סינרגיה. הם לא צריכים לדאוג, יש פרנסה בשפע לכולם."
כתבות נוספות בסדרה:
- לא מדברים על זה: ניצול מיני על-ידי הפסיכולוג
לפנייה לכתב/ת 
