אוקטוברפאסט: לחיי העם הזה
14 אוהלים כשבכל אחד מהם 10,000 גרמנים שיכורים ששרים בקולי קולות. זה לא סיוט, זה פסטיבל הבירה הגדול בעולם, המתרחש כל שנה ממש בתקופה הזו במינכן. יפית (גל) לוי הייתה והשתכרה קלות כדי לספר
בירה על הבוקר (צילומים: יפית (גל) לוי)
אבל הוא ממשיך להציק: "את לא צריכה עכשיו להחליף כסף. יש לי, העיקר שנגיע לפני 12:00". ואני, שכל מה שיוצא לי מהפה, זה האם נוסעים למפעל שוקולד של סבא שלו או לטירה עם האגם ליד ההר שליד הבית, עליהם שמעתי כבר לפני שמונה חודשים. אחרי העמסה (הוא מעמיס) מפוקחת (אני מפקחת), אנחנו יוצאים לדרך.
למחרת התעוררתי ב-11:00 בעקבות נדנודים עזים ונחושים. "מה זה? מה אתה לובש?" מקס, איש גדול, מאוד, עומד שם עם מכנס שלושת רבעי עשוי עור ושלייקס, נראה כמו נער בית ספר גרמני משנות הארבעים, בתוספת כובע אפור עם נוצה פיטר פן סטייל.
"אל תצחקי", הוא אמר מובך קצת. "זה הלדר-הוזן שלי", שינס מותניו ואמר בגאווה. "ויש לי גם משהו בשבילך", הוא מצהיר ואני מפחדת. הוא ניגש לארון ומוציא את מה שאני אמורה ללבוש. "אין סיכוי שאני לובשת את זה". לבשתי. יצאנו. הוא בלדר הוזן ואני בשמלה של משרתת משנות העשרים בצבע ורוד. כשהגענו, התברר לי שאנחנו לא היחידים שנראים מוזר, כל תושבי מינכן מסתובבים באור יום עם הלבוש המסורתי לכבוד האוקטוברפאסט.
כמה עובדות על "אוקטובר-פסט"
ראשיתו של הפסטיבל ב-12 לאוקטובר 1810, ביוזמתו של מקסימיליאן מלך בוואריה (מחוז בגרמניה, אליו שייכת מינכן), לכבוד חתונת בנו הנסיך לודוויג עם הנסיכה תרזה. לחגיגה הוזמנו כל תושבי בוואריה והיא נערכה במשך חמישה ימים. משראה המלך כי טוב, קבע כי החגיגה תיערך מעתה כל שנה, באוקטובר.
הם התלבשו ככה לפני שהם התחילו להשתכר
בשנת 1880 הוחלט לשנות את תאריך הפסטיבל לספטמבר בכדי לאפשר לחוגגים ליהנות ממזג אוויר נעים יותר. מאז מתחיל הפסטיבל ביום ראשון בשבוע השלישי של ספטמבר ומסתיים ביום ראשון בשבוע הראשון של אוקטובר.
בפסטיבל נוכחים מדי שנה כ-6 מיליון מבקרים מכל העולם. האוקטוברפסט נרשם בספר השיאים של גינס כפסטיבל הבירה הגדול בעולם, ובשנת 1999 ביקרו בו כ-7 מיליון שתיינים.
כך נראית עיר אוהלים
בדרך לאוהלים, אנחנו עוברים בין מאות דוכני אוכל, דוכני ממתקים שמפיצים ריח מתוק בכל העיר כמעט, דוכני הגרלות, מתקני לונה פארק שלא יביישו את גדולי פארקי השעשועים בעולם, דוכני אשליות, קסמים ומופעים. השנה הוקמו 14 אוהלים ואפשר היה למצוא בהם בירות מטובי המבשלות בגרמניה, ביניהן: " Lowenbrau" , "Augustiner", " Paulaner" ו – "Spaten".
הסיבה היחידה שאני כותבת אוהלים היא כיוון שככה הגרמנים קוראים לזה, אם אני הייתי צריכה לבחור לזה שם, זה היה משהו כמו "קונסטרוקציית-עץ-מורכבת-בגודל-אצטדיון כדורגל-שיכולה-להכיל-את-כל-מפוני-קתרינה-ובו-זמנית-לספק-פתרון-זמני-נוח-למפוני ההתנחלויות-ורק-השד-יודע-איך-ולמה-הם-מקימים-את-מפלצות-הענק-האלו-לשבועיים-בלבד". מדובר ב-14 מבני עץ ענקיים שכל אחד מהם מכיל כ-10,000 מקומות ישיבה שמתמלאים כבר מהשעה 11:00, חצי שעה לאחר הפתיחה. אם הגעת במזל עד 12:00, יש לך עוד סיכוי קטן למצוא מקום ישיבה.
גאידמק, לתשומת לבך
אנחנו נכנסים לאחד האוהלים והלם התרבות נמשך. 20,000 ליטר בירה ואלפי שיכורים מזמרים על שולחנות. מקס גורר אותי לעבר אחד השולחנות, מזמין שני ליטר בירה ועוף בגריל. כל שנה נשלחים לטבח וצלייה כ-500,000 תרנגולים רק בכדי להאכיל את באי הפסטיבל.
לא עוברות 5 דקות ולעבר השולחן מתקדמת מלצרית דקיקה כשהיא מחזיקה בידיה 17 כוסות ליטר של בירה תוך דחיפות וצעקות על כל הנקרה בדרכה. אני מרימה את כוס הבירה שלי וכמעט נופלת מהכובד. מקס מתריס לעברי: "לא ככה מחזיקים את הכוס, יש דרך מסורתית. תעשי כמוני". אני מנסה. בסוף אני מחזיקה בדרך המסורתית שלי, בשתי הידיים.
מה שיהיה-יהיה
מקס מזהה צליל מוכר ותוך שלוש שניות כל הכוסות באוויר, כל השיכורים עומדים על הספסלים, כולל מקס, שהקימה הפתאומית שלו מעיפה אותי לאוויר, וכולם שרים, משיקים כוסות, וצועקים: "פרוסט!" (לחיים). מיד לאחריו מגיע השיר הגדול והידוע :"קה סרה, סרה", ואני נעמדת על הספסל עם כוס הבירה שלי.
במרכז כל אוהל ניצבת במה ועליה להקה עם רפרטואר שירים שמספיק לשעה שלמה (כששיר ה"לחיים" מתנגן כל רבע שעה עגולה). לאחר שעה, הלהקה נחה כעשר דקות, ועולה להופעה נוספת של שעה, עם אותו הרפרטואר.
איך היא עושה את זה?
כשהגעתי לשליש השני של הבירה הראשונה עלתה במוחי מחשבה כי ייתכן והבירה הועשרה במינרלים מים המלח. כשהגעתי לשליש הראשון של הבירה החמישית כבר לא עלו בי יותר מחשבות והבירה דווקא הייתה מאוד טעימה. אז הבחנתי בתנועות התלהבות לא שגרתיות מצד מקס. הוא נופף לעבר בחור שעבר עם מגש עמוס סיגרים, קנה ממנו שניים וניגש ללמד אותי את תורת טקס הסיגר. "תטבלי צד אחד בבירה, ואז תדליקי". לקח לי נצח להבין שהסיגר לא נדלק כי טבלתי את הצד הלא נכון.
כעבור שעה אני כבר שרה בקולי קולות. "ואט דה הל אר יו דואינג?", מקס משגיח עליי. "איים מינגלינג", צעקתי בעודי מחבקת גרמניה ענקית מצד ימין וגרמני הורס ביד שמאל.
קרקס פישפשים
אחרי כמה שעות ועוד יותר כוסות בירה, יצאנו מקס ואני מהאוהל. "אני רוצה
שתראי משהו", הוא מוביל אותי לעבר מתקני השעשועים. אחרי חיפוש של שעה הוא מצביע על ביתן, קונה שני כרטיסים ואנחנו נכנסים, מתיישבים על ספסלים צפופים ומביטים בדגם קטנטן של קרקסון פצפון. כעבור כמה דקות נכנס איש, מוציא פשפשים מקופסת גפרורים, מצמיד להם כדור פצפון ומעמיד אותם מול שער כדורגל קטנטון. הפשפש מכניס גול. אחר כך הם סוחבים כרכרות קטנות ומסובבים קרוסלה. האיש מסביר שלוקח לו חצי שנה לאלף כל אחד מהפישפשים ושאורך החיים שלהם הוא שנה.
אנחנו יוצאים. מקס מצביע על משהו בשמיים, "תראי, הירח מלא". "זה בלון לבן, יא קוקו". וכך, מסוחררים ומרוששים אנחנו מדדים לעבר היציאה דרך אלפי המתנדנדים האחרים, מאות המתקנים ודוכני התעתועים לאלה שעוד חשבו שהם יצאו מפה שפויים.
