סליחה שסיננתי אותך בזמן שגססת
בחודשיים האלה שלא רציתי לתת לך להתקרב, קיננה בגופך מחלה הרסנית, מחלה שקטה וערמומית, שלא נתנה שום סימן עד לרגע האחרון ממש. לא האמנתי לך אז, לא מאמינה עכשיו. כששכבת בבית החולים לא הגעתי לראותך, לעצמי אמרתי שזה לא קורה, שאתה תחלים. הרי לא מצאו דבר, הנה אתה חוזר
שנתיים אחרי, אני עדיין לא מסוגלת לדבר על זה בלי להיות שיכורה. אולי עכשיו זה הרגע להודות בכך, לנסות ולפתוח את הפצע הזה שנראה יבש ומחלים מבחוץ, אך מבפנים הוא מודלק ומלא מוגלה. לא ידעתי איך לומר לך את זה. לא סמכתי על עצמי, זאת שמילים בשבילה היו תמיד משחק ורק בפעם היחידה שבאמת הייתי צריכה לומר משהו חשוב - לא ידעתי לומר.
בבית קפה ליד הבית שלי הבטת בי כמו שאף אחד אחר לא הביט, וזה לא עשה לי טוב. ניסית לומר לי שאתה מבקש להתקרב, ללטף, לגרום לי להרגיש טוב, לחייך. ואני, ילדותית, מתנשאת ולא מעריכה, אמרתי שאני רוצה הביתה, אז כדאי שתזמין חשבון.
שילמת ויצאנו. מתחת לבית שלי אמרתי לך שנדבר, שנעשה את זה שוב בקרוב. לא התכוונתי לשום מילה, וכל כך שמחתי שהבנת בעצמך ולא לחצת יותר.
מפעם לפעם שלחת הודעה, התקשרת לומר חג שמח או שבת שלום, הזמנת אותי לפריסה שערכו לכבודך כשקיבלת דרגה. כל כך שמחת כשעניתי, ולא הסתרת את העצבות כשהחלטתי לסנן.
יום אחד התקשרת, היית עצוב ועייף, סיפרת לי שלא טוב לך בתפקיד החדש, שהמדים כבר לא משקפים את מה שאתה מאמין בו, שאתה רוצה לטייל, ללמוד משהו, שלוחצים עליך ואתה כבר עייף מוויכוחים. בטמטומי אמרתי לך שהנה, קיבלת רכב עכשיו, כיאה לקצין בכיר. ואתה צחקת בעצב: "רכב? זה מה שיעשה אותי מאושר?"
שאלתי מה יעשה אותך מאושר, ענית שאני. ניתקתי את הטלפון ולא עניתי לך יותר.
רק שלחת הודעה, "אני חולה, בבקשה תתקשרי"
לבסוף נואשת מלהתקשר, רק שלחת הודעה, "אני חולה, בבקשה תתקשרי".
עכשיו, מול מסך דולק, העיניים שלי כבויות. כי רציתי לבקש סליחה, ולא ידעתי איך. אני עדיין לא יודעת.
כי בחודשיים האלו שסיננתי אותך, כי לא רציתי לתת לך להתקרב, קיננה בגופך מחלה הרסנית, מחלה שקטה וערמומית, שלא נתנה שום סימן עד לרגע האחרון ממש.
כי בכל הפעמים שהרגשת עייף ועם זאת חסר מנוחה, והאשמת את עצמך שאין לך כוח לצבא יותר, זו היתה בעצם מזימה רעה של גוף שהורג את עצמו.
כי הדם הזה שלך, "דם חם" כמו שצחקו עליך בפלוגה, הדם שלך זוהם והורעל. עד היום לא יודעים מה זה היה, אבל זה היה. עובדה. ואתה אינך.
שאלתי אותך אם אתה שונא אותי כבר
בשיחה האחרונה כבר לא יכולת לדבר, אמרת שאתה עייף ומקיא כל הזמן ושאתה רוצה רק לישון, כדי לא להרגיש. שאלתי אותך אם אתה שונא אותי כבר. ענית שזה בטח היה מקל עליי לדעת, אבל לא.
לא האמנתי לך אז, לא מאמינה עכשיו. בחודשיים ששכבת בבית החולים לא הגעתי לראותך, לעצמי אמרתי שזה לא קורה, שאתה תחלים, הרי לא מצאו דבר, הנה אתה חוזר לתפקיד, לאוטו, לחברים.
אחרי שבוע בערך התקשרו אליי מהפלוגה. לעולם לא אשכח את ההלוויה. כשכולם בכו אני עמדתי קפואה, הבטתי על האדמה וידעתי שחלפו להם לילות של שינה ומצפון נקי. חלפה לה לעד גם אהבת אמת כמו זו שאתה הרגשת כשראית אותי, ואני בטיפשותי לא ידעתי לקבל.
ורק כשאני שותה ממש הרבה, אני מסוגלת לבכות עליך, לצרוח את הכאב הזה שממלא את החלל, כי יש בי חלל. ובבוקר אני קמה אפופת אלכוהול, ורק הצרידות בקולי והעיניים הנפוחות מעידות על כך שזכרתי אותך בליל אמש, זכרתי אותך יותר ממה שזכרתי כשעוד היית כאן.
סליחה, אהוב.
סליחה שלא ידעתי לקבל ולהעריך. סליחה שלא שמרתי על המתנה הזו שהיא אתה כשעוד יכולתי לשמור. סליחה שלא הייתי שם כשכאב לך, כשבכית כי הטיפולים היו קשים, כשלא נרדמת מהפחד מהעתיד לבוא. סליחה!
סליחה על כל פעם שחייגת למרות שבטח ידעת שלא אענה, סליחה על כל פעם שחשבת עליי ומשום מה, המשכת לחשוב דברים טובים.
סליחה על כך שהיה לי לב של אבן ולא מצאתי בי שום כוח שירכך, למרות שאתה ראית בי כוחות שאינם.
סליחה על כל לילה שנרדמת בו לבד, סליחה ילד, על הצורה שהלכת בה ולא חיבקתי, ולא חיזקתי, ולא הייתי אפילו פעם אחת.
סליחה על שהיה לי לב של אבן
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
