עם עצמי עוד יש לי חשבון פתוח
יש כמה אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה, ויש כאלה שאצטרך למצוא להם מחילה בתוכי. אבל אצל הפסיכולוגית שלי אני אומרת, בשיטפון של מילים ובכי: "אני חושבת שזה הזמן להתנקות מהאשמה והכעסים, לבקש סליחה גדולה מעצמי. סליחה ענקית על הזנחה פושעת. על שנתתי מבלי לבקש מאומה, על שהסתפקתי בפירורים, על שנלחמתי על משהו בלתי אפשרי ושכחתי בדרך אותי"
מתחיל להחשיך מוקדם מדי, הבקרים נעשים קרירים. יש רוח ספק-מציקה ספק-נעימה. שמיכה גדולה של סתיו מאיימת לאטום לי את הקיץ הנפלא הזה, את החדווה והביקיני.
חגי תשרי התייצבו בלבן, יום הולדתי ה- 24 עבר, ראש השנה חלף, מותיר מאחוריו שובלי תקווה. איחלתי לעצמי שנה טובה מלאה אהבה.
ועכשיו, מתקרב לו היום בשנה שעושה לי צמרמורת, מכניס אותי למתח גופני ונפשי. יום כיפור, יום חשבון הנפש האישי. יש כמה אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה, ויש כאלה שאצטרך למצוא להם מחילה בתוכי על חוסר הגינות, על שקרים ורמאות, על שברים שלא ניתן לאחות, על עלבון וצלקות.
יש איש אחד חשוב באופן מאוד מיוחד, אני אוהבת אותו המון סוגים של אהבה. כל שרציתי מההתחלה היה שיישאר, לא שום דבר אחר. נדמה היה לי שהוא איש שחסרים לו צבעים בחיים, אז בלחש ביקשתי לשמור חלק קטן ממנו לעצמי, לדעת שאף על פי ולמרות המציאות האחרת שלו, יהיה לו חלק אחד בלב צבעוני, שבאדום ארגמן ייחרט עליו שמי.
אתמול, אחרי שנים של קשר לא מוגדר, הוא גילה לי את שאמר בשתיקתו - אנחנו חברים ותו לא. לאט לאט נאספו שבבי זכרונות רחוקים, מילים ורגעים עטופים צלופן ורוד מתנפצים מולי , כאילו שלא הבנתי בעצמי.
ביקשתי את האמת, וקיבלתי אותה כתובה וחד משמעית
ועיניי היו פקוחות לרווחה תמיד, הן ראו את הטוב וגם את הרע. ואותו, כמו שהוא, עם ובלי המסיכה. זה פשוט הרגש שלוקח לו יותר מדי זמן להתחבר להבנה. זאת הילדה הנטושה שבי שמתעקשת להיאחז באשליה. ביקשתי את האמת, וקיבלתי אותה כתובה וחד משמעית. אני מודה לו על הכנות. האיש ההוא, שאין עוד אנשים כמותו, לא צריך היה לנצל כך את אהבתי אליו, ועכשיו הוא מניח שאמחל לו. אולי הוא צודק. אבל לא רק לו אני צריכה לסלוח. עם עצמי עוד יש לי חשבון פתוח.
אני נוסעת אל זו שמכניסה בי פרופורציה ומהווה אי של שפיות. זו שיודעת להוציא אותי מתחושת הקורבנות. הפסיכולוגית שלי. אני הולכת ברחוב הזה שלה, והוא לא נעים לי. בראש שלי מתערבבות מילים עם מראות, מקומות וזכרונות. הגוף על אוטומט, הולך לאן שחייבים, בעיניים טיפות שקופות ומלוחות. הן זולגות ומקימות להן בפלג גופי העליון מעיינות קטנים. בין השדיים, בצוואר, מתחת לאוזן. אני משקה אותי במרירות מלוחה. אני מכה את עצמי ומאשימה. נעצבת מהחושך. ומגיעה.
הטיפול הזה מועיל, אבל גם מכאיב ומציק
הבניין הזה מכריח אותי להתמודד עם המילים שמתערבלות ללא מנוח במוח. הדלת הזו אונסת אותי לא להדחיק. הטיפול הזה מועיל, אבל גם מכאיב ומציק. רגע לפני שאני עולה במדרגות לקומה הראשונה, אני מביטה במראה.
אני כל כך כועסת על האשה שמסתכלת עליי משם! אני לא מצליחה להבין אותה, מה קרה לה? היא נוזלת. האיפור מרוח מסביב לעיניה שנשר מהן היופי. פתאום היא ריקה מביטחון ומאהבתה לעצמה, היא נפש רפויה. הפנים שלה מזכירות לי איש שוויתר עליי. העיניים האלה, האף, השפתיים. אני מריעה לגנטיקה, בכל פעם שאני מביטה בדמותי אני רואה אותו. אבא שלי. כמה אתה חסר לי. כשאינך. וכשהינך. חסר כל כך. אני פאזל לא שלם.
אני דופקת בדלת. היא פותחת במהירות נדירה, ואני משתדלת לחייך בשבילה. חיוך קטן שאין בו תקווה, רק ייאוש. אני מתיישבת בכיסא בחדר הפינתי. הפסיכולוגית שלי יושבת שם מולי.
"מה שלומך?" היא שואלת בקול רגיש, שמבחין באי היציבות הנפשית.
לפעמים אני מגיעה אליה מאושרת, שלמה וחזקה ומחויכת, ולפעמים אני מאומה, אשה מאודה. אוויר. בין השמיים לאדמה.
"קשה לי". הדמעות עושות קאמבק ומזרימות עוד מליחות אל המעיינות שנספגו בי. שקט. אני שוקעת במחשבות. מידי פעם אני מגלה אותה מביטה בי.
"אולי תתני מילים למה שמתרחש בך", היא אומרת.
"אני שונאת כשאני ככה".
"ככה איך?"
"ככה- בוכה. פתטית. מתמסכנת. מרחמת על עצמי כשיש לי כל כך הרבה סיבות לחייך!" אני ממשיכה לבכות כמו תינוקת. אני לוקחת טישו מהקופסה שעל השידה. אני רוצה להצטנף בתוכי ולרגע לחזור להיות ילדה.
"זה בסדר..." היא מרגיעה אותי, והקול שלה מלטף.
"אני חושבת שזה הזמן להתנקות מהאשמה והכעסים, לבקש סליחה גדולה מעצמי", אני אומרת לה וממשיכה בשיטפון של מילים ובכי. "סליחה ענקית על הזנחה פושעת. על שנתתי מבלי לבקש מאומה, על שהסתפקתי בפירורים, על שנלחמתי על משהו בלתי אפשרי ושכחתי בדרך אותי".
"נדמה לי שכבר דיברנו על זה", היא מתחילה במונולוג הידוע, זה שאומר שאני משחזרת את ילדותי . מנסה להשביע רצון, מפתחת ציפיות, מתאכזבת כשהמציאות מתנגשת לי עם כל החלומות.
וזה נכון. כל כך נכון. אני רוצה לומר לה שלא מתחשק לי ללכת. שאני רוצה לישון שם, בחדר הקטן הזה שמגן עליי מכל השדונים שמשחקים תופסת בתוך הראש שלי. מכל הפחדים והכעסים, מהלא נודע, מהסביבה, מהפגיעות, מאהבה באשר היא.
אחרי שהקאתי הכל אצל הפסיכולוגית, אני יוצאת משם מעודדת. מפוקחת. אפילו יש ניצוץ של חיוך. אני מתחילה שנה חדשה. ריקה ומלאה גם יחד.
אני במסע מכוון להצלת ה"אני" שלי. יש בי רצון, ואני סוללת לי את הדרך. עיניי פקוחות, אני מורידה מעט את גובה החומות. מנסה לנטרל האשמות. יש משב של אופטימיות מהחלון, אני מרגישה אמונה מטיילת בגופי, אני שומעת פעמונים של סליחה בנפשי.
לילה עכשיו, הכל נרדם. אני ממתינה לאור הכחלחל של הבוקר הרך, נושמת... וסולחת. בעיקר לעצמי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
