תעלומה ושמה דה פלמה
זה היה אמור להיות זיווג משמיים: בריאן דה פלמה מביים ספר של ג'יימס אלרוי שעוסק ברצח מיתולוגי בתולדות הוליווד. התוצאה מאכזבת. ובכל זאת מדובר ביצירת מופת. איך זה אפשרי? תשאלו את אהרון קשלס
בלוס אנג'לס של שנת 1947, טיילה לה, כמדי יום, עלמה עם עגלת תינוקות. לפתע הבחינה במה שנראה לה ממבט ראשון כבובה שאיבדה את דרכה לחלון הראווה, חצויה לשניים ועטורת חיוך רחב במיוחד. משהתקרבה, הבינה האישה שמדובר למעשה בגופה חסרת חיים. מאוחר יותר נודע כי החלקים המבותרים היו שייכים לשחקנית בראשית דרכה. כדי להשלים את התמונה המזעזעת, שהוסתרה באותם ימים מן הציבור, נוסיף את הפרטים הבאים: דמה של הצעירה נוקז מגופה והחיוך המתנוסס על פניה אף הוא מעשי ידי הרוצח שחרט אותו באמצעות תער חד במיוחד.
"הדליה השחורה" היה הכינוי שהצמידו למנוחה, בשל שיערה השחור והתלבושת ההולמת והוא גם השם שמתמצת את קורותיה של אחת מתעלומות הרצח המיתולוגיות ביותר שידעה הוליווד- מיתולוגית בעיקר בגלל שנשארה בלתי פתורה עד לימים אלה.
קיפצו כעת ללוס אנג'לס של 1958, ילד בגיל 10, בן להורים גרושים, חוזר לביקור בבית אמו השתיינית ורודפת הגברים רק כדי למצוא אותה מונחת עירומה ומתה כתוצאה מחניקה. גם הרצח הזה מעולם לא פוענח, אך לעומת זאת הוא הזין את כשרון הכתיבה של הילד האומלל שהפך לימים לאחד מסופרי הפשע המוערכים ביותר- ג'יימס אלרוי ("סודות אל.איי"). אלרוי, כפי שהעיד על עצמו לא אחת, הקדיש את חייו ליצירות מתח שבבסיסן חקירה אובססיבית אחר אמת חמקמקה. בהקשר הזה, היה זה ספרו השביעי, "הדליה השחורה", שאף נשא הקדשה לאמו, שהיטיב לבטא את הזיקה בין הטראומה האישית של היוצר לבין מושא כתיבתו. אלרוי, כך נדמה, איחד באמצעות "הדליה השחורה" בין נשמותיהן האובדות של שתי הנרצחות.
והנה, בשנת 2006 ניגש הבמאי הוותיק, בריאן דה פלמה ("לבוש לרצח", "פני צלקת", "הבלתי משוחדים") לעבד את "הדליה השחורה" למסך הגדול, במה שאמור היה, לפחות על הנייר, להפוך לזיווג משמיים. ככלות הכול, ספרו של אלרוי הוא החומר ממנו עשויים חלומותיו הוורודים (או האדומים) של דה פלמה. הוא כולל פרשיית רצח ברוטאלית, מה שמאפשר הצגה לראווה של איברים מרוטשים. הוא הופך בהדרגה ליצירה שעיקרה איננו הרצח כי אם תיעוד של האופן בו סיפורה של הנרצחת רודף את עולמם של שני הגברים האמונים על החקירה. ואילו לבסוף בכלל מסתבר שיעדיו של המסע היו מתיחת ביקורת על הסיאוב המוסרי שפשה בחברה האמריקנית בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר על החבטה שסופג השלט הלבן והידוע של הוליווד.
כידוע, במעבר מן הספרות לקולנוע יש לערוך ויתורים, בייחוד כשמדובר בכתביו עבי הכרס של אלרוי. אולם,למרבה הצער, בניגוד לעבודת הליקוט המופלאה של התסריטאי בריאן הלגלנד ("מיסטיק ריבר") ב"סודות אל.איי", הופקדה הפעם המלאכה בידיו של ג'וש פרידמן ("תגובת שרשרת", "מלחמת העולמות"), שבמקום להתמקד בשניים או שלושה קווי עלילה, התפזר לחלוטין ויצר תסריט שבעצמו מזמין חקירה משטרתית.
כשפלמה מתחיל לדבר
הכותב הצעיר אמנם מבקש להישאר נאמן לרוחו של אלרוי, אך טוב היה עושה אם היה בוחר עבור דה פלמה את כל אותם מהלכים מן היצירה המקורית שבהם הבמאי היה מוצא את עולמו המוכר והאהוב. כך למשל, אין ספק שהאחרון היה עושה פלאים דווקא עם הדמות אותה מגלם ארון אקהרט בסרט - זו של הסמל, לי בלנשארד. ככלות הכול, השוטר שחקירתו העקשנית גורמת לו לאבד בהדרגה קשר עם המציאות מזכיר כמה מגיבוריו האופייניים ביותר של דה פלמה, כמו המלחין שפניו עוותו ב"Phantom of Paradise" או איש הסאונד התר אחר זעקת האימה האולטימטיבית ב"התפוצצות".
זאת ועוד, דווקא שניים מן האפיקים הסיפוריים שמקבלים את זמן המסך הקצר ביותר מכילים את עבודתם המשובחת של פרידמן ודה פלמה. הכוונה להצצות המועטות שהיצירה מאפשרת לעברה של הבחורה הנרצחת דרך מבחני הבד שלה ולארוחת הערב הגרוטסקית והבלתי נשכחת שמפגישה את גיבור הסרט (ג'וש הארטנט) עם הורי מאהבתו (הילרי סוונק). אלו הם גם אותם רגעים בהם הצופה לא יכול שלא לייחל שהסצינות הקצרות הללו יהפכו לסרט המלא, שכולו טרגדיה אודות שחקנית מתחילה הנאלצת להקריב את חייה על מזבחה של תעשיית הסרטים האמריקנית, או לחילופין, סאטירה מבריקה, נשכנית ומרושעת, במיטב המסורת של בילי וויילדר, על הליכותיהם המשונות של המושלים בכיפה ההוליוודית.
שלא במקרה, אלו גם הסצינות היחידות שניחנות בתצוגות משחק נטולות רבב. כאן יש לציין את עבודתן של שלוש שחקניות: מיה קירשנר, שמגלמת את דמותה של השחקנית השאפתנית, הילארי סוונק, שעושה תפקיד לא אופייני כעלמה המפתה ופיונה שו בתפקיד האם הלא יציבה, שמזכירה אגדות קולנוע הוליוודיות דוגמת בטי דיוויס.
על עבודתם של יתר השחקנים, בייחוד זו של סקרלט ג'והנסן, מוטב שלא להרחיב את הדיבור, אך אין ספק שהליהוק הבעייתי לצד שרשרת התחלואים בתסריט הם דווקא מסוג הדברים שמאפשרים לעבודתו של דה פלמה לנצוץ כבמאי. כי בניגוד לאלרוי, שהאנרגיה של ספריו טמונה בהזדהות עם הגיבורים המאכלסים את יצירותיו וכן במהלכיהם העלילתיים המפתיעים, הרי שהכוח של "הדליה השחורה", טמון אך ורק בסגנונו הצורני. לפיכך לא מדובר בסרט לקהל הרחב, שכן בהעדר מלאכת סיפור קוהרנטית ותצוגות משחק מרשימות נותר לכם ליהנות רק משיתוף הפעולה של דה פלמה עם אחד מגדולי צלמי הקולנוע, וילמוש זיגמונד ("שלום לנצח"). ומן ההיבט הזה בלבד, "הדליה השחורה", הופך למופת קולנועי. זהו קולנוע לקולנוענים, קולנוע לסינפילים, קולנוע לאלו שמתרגשים מיכולתם המשותפת של במאי וצלם ליטול סצינה שחוקה שנכתבה וצולמה עשרות פעמים ולהאיר אותה מזווית אחרת.
לכן, אם ברצונכם ליהנות מ"הדליה השחורה" יהיה עליכם לשכוח מאוסף הכוכבים המעטרים את היצירה ולהעניק את מעמד הבכורה למצלמת הקולנוע. תנו לה לסחוף אתכם ממסך הכסף שמקרין סרט אילם ישן לעבר פניה המהופנטות והמבוהלות של סקרלט ג'והנסן בסצנה אחת, ועקבו אחר שיטוטיה אל-על בעקבות צווחותיו של להק עורבים המרמז על גילויה של הגופה בסצנה אחרת. שם, במקום בו התסריט המקרטע והמסורבל של פרידמן הופך אילם, הקולנוע של דה פלמה מתחיל לדבר.
